העמק דבר על ויקרא · פרק 2 · פסוק 1

ונפש כי תקריב וגו׳. לשון נפש מלמדנו דמנחה בא לרצות על הנפש. והכי איתא ברבה. וע״ע בסמוך בשם הת״כ אכן לא נתבאר על איזה דבר הוא בא. ונראה מסוגי׳ דקראי שבא להשיג כפרה ורצוי על השחתת הנפש במדות. ומש״ה אמר דוד לשאול (שמואל א׳ כ״ו) אם ה׳ הסיתך בי ירח מנחה. פי׳ הסיתך בי ע״י מחלה של מדת העצבון וכעס ירח מנחה להסיר מחלה זו ממך. ובמלאכי ב׳ כתיב וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה׳ וגו׳ מאין פנות אל המנחה. שעשו מחמת תאוה לנשים יפות מנשותיהם. רעה עם הנשים שלא כדין והביאו מנחה לכפרה. ואמר הנביא שדמעת העשוקה מכסה את המזבח מבלי יניח לפנות אל המנחה שיעלה לרצון. ועי׳ מש״כ בס׳ במדבר ט״ז במאמר משה רבינו אל תפן אל מנחתם. ובאשר השחתת המדות בא ע״י אחת מארבע מרות. כמו מרה שחורה אם מתגברת מולידה עצבון. ולבנה מולידה ציהוב ושמחה יתירה. וירוקה מולידה תאוה. ואדומה מולידה כעס. מש״ה יש ד׳ מנחות. ובימי המקדש ידעו לכוין איזו מנחה מועיל לפי אופן השחתה שבנפש. וע״ע בסמוך ולהלן ו׳ י״ג: