רב פנינים על משלי · פרק 4 · פסוק 17

ושמא תאמר למה אייחס לגזל שינה כשלא יכשילו הלא הוא כי לחמו לחם וכו' והוא כי אם עד כה טרם הכשילם את הזולת לא יספיק כי אם על הלחם לבדו ולא לחמו רק לחם רשע כי מעט אשר יגזלו עד שיעור לחם אונים להם עתה על ידי שיכשילו את זולתם יגזלו עמהם גם יין חמסים ישתו כי לא על הלחם לבדו יחמסו כי אם גם יוציאו לחם ויין משא"כ במתי מעט כמו שנאמר אך ברוב עם לא ישאירו עוללות ולכן עתה ירוו מיין חמסים לשובע המפיל שנה ותערב שנתם ובהעדר חברה יראה להם כאלו נגזלה שנתם הוא היין המפיל שנה בעיניהם אם לא יכשילו את הזולת המספקים צורך יינם בחברתם וזהו לחמו לשון עבר וישתו לשון עתיד:

או יאמר כי לחמו וכו' אולי תאמר האם בער אנכי מאיש כי אתפתה לעשות כמעשיהם אך ירא אני פן תתפתה כי הלא תראה בעיניך כי לחמו וכו' והוא כי דרכו יתברך עם משרתיו עושי רצונו לשמור להם הבטחתו אל עולם שכלו טוב כי היום לעשותם וכו' אמנם השטן המחטיא השט בארץ ומתהלך בה להדריך את בני אדם בדרך חטאים הלא הוא יורה לפניהם שכר עבירה נגד פניהם באמור אליהם הלא בגזל ועולה תמלאו בתוכם טוב ובאיסורי ביאה תתענגו באהבים בעת ובעונה וההיקש בזה וגם המה יראו נגד פניהם דרך רשעים צלחה וצדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים ואזי למראה עיניהם ישפטו ויפתה לבם וזה אמר כי לחמו וכו' לומר ירא אני פן תכשל כי הלא עיניך הרואות כי על ידי רשעתם קרובה הנאתם כי אכלו מיד בהרעותם לחם רשעתם ויין חמסים אשר חמסו מיד ישתו ואין מכלים וע"כ אירא ישיאך לבך להתפתות אחריהם: