צרור המור על התורה · דברים · פרק 32 · פסוק 50

ומות בהר והאסף אל עמך. וכבר פירשתי שזאת הבטחה גדולה לצדיקים שאחר מיתתם אין הולכים נעים ונדים כשאר בני אדם. אלא מיד נאספים אל עמם הם האבות הקדושים. כאשר מת אהרן אחיך. ונאסף אל עמיו מיד. על אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל במי מריבת קדש. ולפי שזה דבר של גנאי באלו הצדיקים שיאמר בהם מעלתם בי. וידוע שאין מעילה בקדושים אשר בארץ. אמר בתוך בני ישראל. כלומר שהמעילה אינה אלא בערך ישראל. שאולי נסתפקו ביכולת השם כמו שפירשתי שם. וזהו שחזר לומר על אשר לא קדשתם אותי. לא ח"ו שמעלתם. אלא שלא קדשתם אותי בתוך בני ישראל. שיאמרו שהסלע מקיים דברי הש"י בלא הכאה. כ"ש אנחנו עם מרעיתו וצאן ידו שיש לנו לקיים דברו. כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבא. לרמוז שהיה עושה עמו חסד מה שלא עשה לאהרן. שאע"פ (שא"ל) [ושמה לא] תבא אל הארץ מנגד תראה אותה וזה הרויח מרע"ה בענין הנחשים השרפים שצוה שם עשה לך שרף לתועלתך. והיה כל הנשוך וראה אותו וחי תיקן הדבר בראייה. שזהו כנגד המטה שנהפך לנחש שהכה בו הסלע. באופן שאחר שמשה נשכו הנחש וינס משה מפניו. ולא נזהר להיות נשמר והכה הסלע במטה. והיה ראוי שלא ובא אל הארץ ולא יראנה כאומרו וכל מנאצי לא יראוה. ועכשיו שאמר וראה אותו וחי תיקן דבר הראיה. ולא דבר ההכאה. אחר שאמר והיה כל הנשוך וראה אותו וחי. ולכן אמר בכאן כי מנגד תראה את הארץ בראיה בעלמא. ושמה לא תבא אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל. לרמוז שבני ישראל הקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם שלא נכנס לארץ. והם החוטאים והגורמים נכנסו בה וניתנה להם לנחלה. בא וראה עד היכן מגיע כבוד הרבים. כמו שאמר הוא ונשב בגיא וגו'. ועתה ישראל שמע אל החוקים ואל המשפטים. והכל מחול לך: