צרור המור על התורה · שמות · פרק 2 · פסוק 23

ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים. אחר שמשה נסהו השם בג' דברים כמו שהזכרתי. ראה שהיה נאמן לרעות בניו. וסמך זה לכאן ואמר ויהי בימים הרבים ההם. לפי שהיו ימי צער ותוקף השעבוד קראם רבים. וימת מלך מצרים ויאנחו. לפי שפחדו שיבא מלך אכזרי ממנו ולכן ויאנחו בני ישראל. ועל דעתי ויאנחו הוא מוקדם. כי בסבת אנחתם וצעקתם מת מלך מצרים האכזרי. ולהורות על גודל צערם. אמר שלא היו יכולין להתפלל ולצעוק בפיהם. אלא ויאנחו משברון מתנים ויצעקו מכאב לבם לומר אוי ואבוי. אלא שברוב צערם היו נושאים עיניהם לשמים. וזהו ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה. כי פי' שועה לפי הזוהר הוא נשיאת עינים כמו ושוע אל ההר. ולכן אמר שמעה תפלתי ה' כשאתפלל לפניך. ואם לא יהיה בי כח להתפלל ושועתי האזינה כשאני נושא עיני לשמים. ואם לא יהיה בי כח לישא עיני אל ההרים. אל דמעתי אל תחרש אחר שהיא באה מעצמה. ואם לא אוכל להוריד דמעות. עשה בשביל זכות אברהם שאמר גר ותושב אנכי. וזהו כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותי. וי"א ויאנחו בני ישראל לחוזק העינוי ואורך זמנו. ויאנחו מן העבודה מקושי העבודה ומאכזריות. ויצעקו על אורך זמנם. ותעל שועתם מקושי העבודה ואורך זמנם. ויש הנה אנחה. זעקה. שועה. נאקה. אנחה בלב. זעקה בפה. שועה בלב ובפה. נאקה בנפש. וכולן עוזרות לפתוח רחמי שמים. וכנגד אלו הד' הזכיר הכתוב ד' מיני השגחות יחד. וישמע אלהים. ויזכור אלהים. וירא אלהים. וידע אלהים. כנגד ויאנחו אמר וישמע אלהים. כי הקול הנאנח והנשבר שומע אלהים. וכנגד ויזעקו כי זעקת הנאנחים מעוררת הרחמים. אמר ויזכור אלהים. כי בעבור זכותם יקצר ימי הגלות. וכנגד השועה שהיא פעולה מורכבת מהלב והפה יחד. אמר וירא אלהים את בני ישראל. שתוכם כברם ושהפה והלב יחד אמר וירא אלהים שבו אליו. וכנגד הנאקה שיוצאה מעומק צרת הנפש. אמר וידע אלהים. כמו כי יודע ה' דרך צדיקים וירחם עליהם ע"כ: