צרור המור על התורה · דברים · פרק 19 · פסוק 14

וסמך לכאן לא תשיג גבול רעך אצל דין הרוצח. לפי שידוע שעל עסקי המצרים והגבולים האנשים הורגים אלו לאלו. ולפי שידוע ענין הגבולים והרוצחים אינו יכול להתברר אלא על פי עדים. לזה סמך לכאן. לא יקום עד אחד באיש וגו' ע"פ שנים עדים. ולפי שלפעמים יקרה שהאדם מצד אהבה או שנאה או חמדת ממון יעיד עדות שקר. לזה אמר כי יקום עד חמס באיש וגו' ודרשו השופטים היטב. כי בזה צריך דרישה וחקירה. ואם הוא עד שקר ראוי שתהרגנו ולא תחמול עליו. בענין שהנשארים ישמעו וייראו. ואמר ועשיתם לו כאשר זמם. ולא כאשר עשה. ואחז"ל הרגו אין נהרגים ואם לא הרגו נהרגים. ואע"פ שהדבר נראה דבר זר. כבר כתב הרמב"ן ז"ל טעם לזה. ואני כתבתי למעלה הטעם האמת על פסוק כי מזרעו נתן למולך. ואמרו מזרעו ולא כל זרעו והדבר נראה בהפך. וכן בכאן כשהרגו אין נהרגין. לפי שידוע שמיתת בית דין מכפרת. דתנן בפרק נגמר הדין היה רחוק מבית הסקילה כעשר אמות אומר לו התודה שכן דרך כל המומתין וכו'. ואם אינו יודע להתודות אומר תהא מיתתי כפרה על כל עונותי. ואחר שמיתת בית דין מכפרת. כשהרגו אין נהרגין. בענין שלא יהיה להם כפרה. כי אין ראוי לכפר לעושה כזה. אבל אם העיד עדות שקר ולא נהרג חבירו בעדותו ימות. באופן שמיתת ב"ד יכפר עליו. ולזה אמרו הרגו אין נהרגין. כי זה לרעתו ולא לטובתו. בענין שיהיה אבוד לגמרי. כמו הנותן כל זרעו למולך שלא נשאר לו נין ונכד והכל נתנו לע"ז. ראוי הוא שלא יכופר. ולכן לא ימות. אבל אם נתן מזרעו למולך ולא כל זרעו. אחר שהניח בן להקים לו שם בישראל. ראוי שלא יהיה אבוד לגמרי. ולכן ימות בכרת. בענין שתהיה לו כפרה: