צרור המור על התורה · בראשית · פרק 37 · פסוק 10

ויגער בו אביו בגערה פתר לו חלומו. כי כן היה ראוי. והגערה היתה לפייס לאחיו. אח"כ סיפר ששלחו לראות את שלום אחיו. ולא היה לו עבד או נער אחר. אלא בנו יחידו רצתה נפשו. ושלחו בדרכים במקום סכנה יחידי שלא כדין. אלא שהיה רצון הבורא שיושלמו חלומותיו וגזרתו. והוא הלך לשכם כמאמר אביו ולא מצאם שכבר נסעו משם. ויראו אותו מרחוק בלב רחוק שהיו רחוקים מאחוותו. ויתנכלו אותו ויאמרו הנה בעל החלומות הלזה בא בדרך לעג. והיו אומרים אמת כי הוא אדון כל החלומות הצודקים. ופותר אותם כיד אלהים הטובה עליו. ואולי היה בלבם כאש קנאה בוערת והיו יראים מחלומו שפתר לו אביו. ולכן אמרו לכו ונהרגהו בענין שלא יתקיימו חלומותיו. וכששמע ראובן דבריהם רצה להצילו מידם בדברים טובים שלא יהיו שופכי דמים. ואמר השליכו אותו אל הבור הזה והוא ימות מעצמו. ולפי הקבלה שאומרת שהיה מלא נחשים ועקרבים. איך אמר להצילו מידם להשיבו אל אביו. וכתבו בספרי כי ראובן ראה כוונת שמעון ולוי שהיתה להמיתו. ואיש לא יצילהו מידם לפי ערמתם וגבורתם. ולכן אמר ראובן אני רוצה שימות בבור על ידי נחשים ועקרבים ולא יכנס ביד אלו. שאם יכנס בידם לא ישאר ממנו עצם. וזהו למען הציל אותו מידם. לא למען הציל אותו. אלא מידם להשיבו אל אביו בין חי בין מת. אבל בידם לא ישאר ממנו מאומה. ולכן אמרו שם נוח לו לאדם להפיל עצמו בגוב של אריות. כי אולי ימצא לו זכות. ולא יפול ביד שונאיו שלא ירחמו עליו. ואח"כ אמר וישבו לאכול לחם וישאו עיניהם ויראו. לרמוז שישבו והסיבו בשמחה לאכול לחם עני כאומרו אוכלי עמי אכלו לחם. והענין בא לומר שמזמן החלומות ועד כאן. לרוב שנאתם אותו לא אכלו לחם ערב לנפשם כמו זה הלחם. אחר שהשלימו תאותם. ובהיותם אוכלים נשאו את עיניהם ויראו ארחת ישמעאלים. אולי הוא כמו וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים. כן בכאן נשאו עיניהם ויראו למרחוק מה די להוי בתר דנא. כי מה' היתה זאת בענין שיורידוהו מצרימה. וכשראה יהודה תאותם להורגו ולאוכלו כלחם. אמר להצילו מידם מה בצע כי נהרוג את אחינו. כי הרוצח הוא מצד חמדה. ובכאן מה תועלת נמשך לנו להורגו. ולא די שנהרוג אותו אלא שנשקר וכסינו את דמו. או יאמר וכסינו את דמו. האם נאמר שלא שלחנו בו יד. ושלא שפכנו דמו אם ימות בבור. וא"כ לכו ונמכרנו לישמעאלים ויהיה לנו בצע ממנו. והנמכר אין לו יד ושם. כ"ש ממשלה ומלכות כאשר ראה בחלומו. ובזה ישלים רצוננו שלא ימלוך עלינו. וידנו אל תהי בו להמיתו כי מי שלח ידו בו ונקה: