צרור המור על התורה · בראשית · פרק 44 · פסוק 11

וימהרו ויורידו. לפי שראו שהפשרה היתה טובה. ולפי שהיו בטוחים באמונתם הם פתחו איש אמתחתו כדי שיעשה הדבר במהירות להוציא עצמן מידי חשד. ויחפש בגדול החל ובקטון כלה וימצא ולא אמר וימצא. יפה דקדקו במדרש שהוא לא מצאו שהרי היה יודע בו. אבל גבי דידהו נעשה מציאה שהם לא היו יודעים בו. כיון שנמצא באמתחת בנימין התחילו מביטים זה בזה והיו אומרים גנבא בר גנבתא והיו רוצים לילך ולהניחו. ונשבע חיי אבא ושביה דיוסף שלא גנב. ואף עפ"כ היו רוצים כולם לילך אמרו מוטב שיצטער הוא לבדו. אבל יהודה שהיה ערב אמר להם אחי מניחים אתם אותנו. אמר להם הרי אנו כאן בבית הכנסת לא דומה צרת אחד לצרת עשרה. ולא תפלת אחד לתפלת עשרה. בואו לכם עמנו בין בתפלה בין בדבר אחר והקב"ה יעזור לנו. כיון ששמעו כך קרעו בגדיהם ע"כ. וז"ש הכתוב ויבא יהודה ואחיו. הלא ידעתם שאין דבר נסתר ממני כי איש כמוני יודע סתר מעשיכם כי למלך מתגלים הדברים הנסתרים כמוזכר בספר יוסף בן גוריון בענין טיטוס כשהרומיים קרעו כריסם של היהודים להוציא מהם המרגליות ועברו מאמר טיטוס אמרו בואו ונגלה לו הדבר שעשינו בתנאי שיכפר לנו כי אם לא נגלה לו הדבר הוא מעצמו ידעו כי אין דבר נעלם ממנו. ובמדרש אמרו כי לעלות הגניבה אמר להם שפרעה ג"כ היה מנחש בו. וזהו איש אשר כמוני. מה נאמר לאדוני האלהים מצא את עון עבדיך. שם אלהים נופל על הדיינים ועל האדונים ועל האלהים. דיינים מה נאמר לאדוני וכו' מצא וגזר עונש עבדיך. ומן הדין אנחנו חייבים אע"פ שלא חטאנו. אדונים מה נאמר לאדוני כי אין לנו פה אחר שהאדון מצא את עון עבדיך והוא הגניבה. אלהים מה נאמר לאדוני. אם נאמר שלא ידענו מי שמהו באמתחותינו. מה נצטדק במעשינו והאלהים מצא. והאלהים נגדנו כי חטאנו לו ומצא מקום להענישנו בעונינו. והדיבור בענין כזה ראוי להיות בשלש פנים. אם על צד התחנה. או על צד הויכוח. או על צד הדין. אם על צד התחנה מה נאמר לאדוני. איך נתחנן לפניו. ואם על צד הויכוח מה נדבר כי אין מלה בפינו והוא כמו מי בעל דברים. ואם על צד הדין מה נצטדק במעשינו. והאלהים מצא את עון עבדיך בידינו. ואחר שאין לנו טענה לא על צד התחנה ולא על צד הויכוח ולא על צד הדין. הננו לעבדים לאדוני כולנו ואמר גם אשר נמצא הגביע באחרונה. והיה לו לומר בהפך. אבל הכוונה לפי שהם העלו מדבריהם שאע"פ שהדין יחייבם האמת לא יחייבם. אלא שהיו חייבים ממקום אחר. והאלהים הפגיע בו את עון כולנו אע"פ שהוא לא חטא. וז"ש גם אנחנו שאנחנו חייבים ממקום אחר. כמו אשר נמצא הגביע בידו שאינו חייב כלל. לא בגביע ולא בעון אחר:

ודרך המדרש צלולה אמרו ויאמר יהודה מה נאמר לאדוני. מי ששומע דבריו של יהודה הוא סבור ליוסף אמר כן ואינו אומר אלא על אביו. מה נאמר לאותו זקן שיושב על האפר. ויאמר לנו יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תקחו. מה נאמר לא"א שבארץ כנען על יוסף. מה נדבר בשביל שמעון. מה נצטדק בשביל בנימין. ד"א מה נאמר לאדוני על כסף ראשון. מה נדבר על כסף שני. מה נצטדק על הגביע. ד"א מה נאמר אם נאמר. שחטאנו בכספים ובגביע. גלוי לפני הקב"ה שלא חטאנו. ואם נאמר שלא חטאנו. היאך אנו נאמנין שהרי האלהים מצא וגומר. אמר ר' לוי לאחד שהיה מלוה לעשרה בני אדם כאחד כל זמן שהיו מפוזרים אינו יכול לגבותם. נתכנסו כולם הוא מוצא ידיו לגבות. אמר רבי יצחק מצא בעל חוב לגבות חובו. בעון המכירה היינו שותפין. לשעבר לא היינו כולם מקובצים ביחד אלא וירד יהודה מאת אחיו. אבל עכשיו הרי כולנו מכונסין האלהים מצא אותו עון. ולא עון הגניבה. אמר לו יוסף אם כדבריך אחיכם זה מה חטא. א"ל יהודה כל הנתפס עם הגנב נידון עמו. וזה בעונינו נתפס ולא בעון הגביע. א"ל יוסף לא איכפת לי בדברים אלו. למי שחטאתם הוא יגבה חובו מכם שעל ידי לא יגבנו. כי אני מדת הדין אני תופש. גנב אתפש לעבד. ואתם עלו לשלום ע"כ. ולזה אמר יוסף חלילה לי מעשות זאת. כי אני איני רוצה להיות נוגש שלכם. כי זה עון פלילי כאומרו וגם רשע ליום רעה. כמו שהיו נבוכדנצר וסנחריב נוגשים של ישראל. כדכתיב הוי אשור שבט אפי. כלומר אוי לאשור אחר שהוא שבט אפי. וכן אמרו על פסוק והאלהים אנה לידו ולמה תצא זאת מלפניו ז"ש מרשעים יצא רשע הקדוש ברוך הוא מזמנן לפונדק וכו'. וכן כתב רשב"י כי זה היה עון פלגש בגבעה שנפלו ישראל ביד בנימן. לפי שעשו עצמם נוגשים לגבות חובו של בנימין והם לא היו ראוים לכך כי אם בב"ד או בסנהדרין או השם יפרע חובו מהם. וכ"ש אם הנוגשים הם חייבים יותר מהאחרים כמו שהיו ישראל באותה שעה. ולכן אמר יוסף חלילה לי לאיש כמוני מעשות זאת להיות נוגש. הוא יהיה לי עבד ואתם עלו לשלום: