צרור המור על התורה · במדבר · פרק 11 · פסוק 3

ואמר שקרא למקום ההוא תבערה. לפרסם חטאם שרצו לפרוש מאחרי ה' ולהתדבק בין התאוות ובתבערה ובמסה. ולכן בערה בם אש ה' מדה כנגד מדה. ולכן אמר והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה. לרמוז שכל כך היתה רעתם שהחטיאו אחרים עמהם. עד שהאספסוף אשר בקרבו והם האנשים שנאספו אליהם. למדו ממעשיהם והתאוו תאוה. וישיבו גם בני ישראל ללמוד מהם ויאמרו מי יאכילנו בשר. בענין שהיו חוזרים חלילה. או שרמז וישובו ויבכו גם בני ישראל. כי כבר בכו בראשונה באומרו ויהי העם כמתאוננים. שהיו אוננים עצבים כמי שבוכה על מתו. ועכשיו וישובו ויבכו פעם אחרת כמו שבכו בראשונה. ויאמרו מי יאכילנו בשר. וזה להורות על פשעם כי האספסוף התאוו תאוה ולא פירשו אותם. ובכו הם ופירשוה ויאמרו מי יאכילנו בשר. בענין שבה יתרבה תאותם ודמם לילך אחרי שרירות לבם. כי המן היה לחם אבירים לחם דק מזכך שכלם ודמם. והם לא רצו אלא מאכל עב ושמן. באופן שבזה היו כפויי טובה וכפרו בטובת המן שהיה מדריך להם בדרך המצות. ומרחיק אותם מן העבירה ומן הלכלוך. וזה זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם. ראה יופי דבריהם שאמרו חכמים ז"ל חנם מן המצות. כי זה יורה על כל מה שכתבנו שהיו בורחים מן התורה ומן המצות. והיו רוצים לילך אחרי שרירות לבם הזונה בלי עול מצות. ורצו לחזור לאמונת מצרים ולמאכלם העבים המרבים ליחה עבה כמו הדגים והאבטיחים. וזהו ועתה נפשנו יבשה. בלי לחות במאכל המן שהוא מאכל יבש. וכאן כפרו בטובת השם ובטובת המן. וכמאמרם ז"ל שאמרו שהיו בו כל מיני מטעמים. ולזה אמרו ועתה נפשנו יבשה אין כל. כלומר אין אנו יודעים מה תועלת ימשך ממנו. כי עתה בעת הזאת נפשנו יבשה וצמאה. אין כל. אין אנו רואין בו מה שאמרו לנו שהיו בו כל מיני המטעמים. אבל אנו רואין בו רעה גדולה כי לעולם עינינו תלויות לשמים מתי ירד המן בבקר. אולי ירד או אולי לא ירד. וכל זה היה עושה השם לנסותם כדי שיהיו עיניהם תלויות לשמים ולא ישכחו אלהי עוזם. ולא רצה לתת להם אלא דבר יום ביומו. וזהו ויענך וירעיבך ויאכילך את המן וגו':