צרור המור על התורה · במדבר · פרק 11 · פסוק 6

או יאמר בלתי אל המן עינינו. לפי שהם אמרו בתחלה מי יאכילנו בשר. וחזרו לומר זכרנו את הדגה. כלומר אנחנו יודעים כי שאלת הבשר היא נמנעת. אבל למעט אנחנו זוכרים את הדגה והבצלים והקישואים והשומים. שאע"פ שלא היה לנו מאכל טוב. אחר שהיו מינים שונים מקרר דעתינו. וכשנפשנו קצה במין זה לקחנו מין אחר. אבל המן שאנחנו אוכלים עתה אע"פ שהוא מאכל טוב. נפשנו יבשה בו אחר שתמיד אל המן עינינו ואין לנו מאכל אחר. ולפי זה יהיה והמן כזרע גד הוא מאמר שלהם. כלומר נפשנו יבשה וקצה בו. אחר שאין לנו מאכל אחר אע"פ שהוא מאכל טוב והוא כזרע גד ועינו כעין הבדולח וטעמו כטעם לשד השמן. וכן כי בירידת הטל על המחנה לילה ירד המן עליו. והוא מזומן קודם עת האוכל. עם כל זה אחר שאין לנו מאכל אחר בלתי אל המן עינינו. נפשנו יבשה וקצה בו. ובזה לא נצטרך לומר לא מי שכתב זה כתב זה. ואולי נאמר שהוא מאמר שלהם ג"כ אבל הם היו דורשים אותו לגנאי ואומרים. והמן כזרע גד הוא שהיה דק דק והיה טורח גדול באסיפתו. ועינו כעין הבדולח לבן מאד ומחשיך העינים. וכן שטו העם ולקטו. בסבת דקותו והוא פירוש כזרע גד. וטורח אחר וטחנו בריחים. בענין שבזה בחורים טחון נשאו. ואחר כל זה הטורח היה טעמו כטעם לשד השמן. שנפש האדם קצה בו ואין אדם יכול לאכול ממנו אלא מעט מזער. באומרו אכול דבש הרבה לא טוב. ועוד רע אחר כי ברדת הטל ירד המן עליו והוא מתלכלך בטל. ולפי דעת רבותינו ז"ל שאמרו שהוא מאמר השם והוא האמת. יאמר והמן כזרע גד הוא. כי אני רוצה להשיב על הדבה שהם מוציאים על המן ואומרים שהוא מאכל רע ויבשה נפשם בו. כי הוא שקר גמור כי כל מאכל להיותו טוב ראוי שיהיו בו ארבעה תנאים. האחד שיהיה מועיל לראש האדם ולבריאות גופו. והשני שיהיה לו מראה טוב. בענין שיהיה תאוה לעינים כמו שפירשתי בפסוק ותרא האשה. והשלישי שיהיה מתוק לחיך כמו שפירשתי בפסוק חכלילי עינים. כי החיך אומר לי לי וזהו חכלילי. והרביעי מצד נקיותו וטהרתו. כנגד הראשונה אמר והמן כזרע גד הוא. כי ידוע כי זרע הקוליאנדר"ו הוא מועיל לראש ולעינים. וכנגד השני שהיא המראה. אמר כעין הבדולח שיש לו מראה טוב. וכנגד השלישי שהוא המתיקות. אמר וטעמו כטעם לשד השמן. וכנגד הרביעי שהיא הטהרה והנקיות. אמר וברדת הטל ירד המן עליו. כמאמרם ז"ל שהיה שמור וטהור כמונח בקופסא. זאת היא תשובת השם על דבתם הרעה. כי כן דרכו להשיב בשביל העלובים. כאומרם ז"ל שומעים חרפתם ואינם משיבים. עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. לרמוז שהשם ענה בשביל השמש כשקטרגה הלבנה וגו'. וזהו עליהם הכתוב אומר כמו השם. כאומרם בכתובות לא השם המביאם לידי מכות וכו'. ופירש רש"י ז"ל לא הכתוב המביאן לידי מכות מביאן לידי תשלומים. וכן בכאן השם ענה על דבתם והשיב והמן כזרע גד הוא. וראיתי שרבינו משולם ז"ל בהיותו רופא למלך ערב. שאל ממנו המלך ואמר לו אבותיך היו כפויי טובה. כי אחר שהיה להם מן לחם רב לחם אבירים. איך שאלו קישואים ושומים. ואמר לו למחר אשיבך. מה עשה הלך אצל השר הממונה על שולחן המלך. ואמר לו אני מצוך שלא תתן למלך שומים אחר סעודתו כמו שהוא רגיל לאכול שום בקינוח סעודה. לפי שזה דבר ראוי לבריאות גוף המלך ועשה כן ולא נתן לו שום. וכעס המלך ושאל לו למה עשה זה והוא השיב שהרופא היהודי צוה לו כן. ואז שלח בעבורו ואמר לו למה צוית למשרתי שלא יתן לי שום. שכבר ידעת שאין דעתי מתישבת על זולתו. אמר לו אדוני המלך השמע לאזנך מה שפיך מדבר אתה כעסת עלי פעם אחת שלא נתנו לך שומים. ואבותי שהיו אוכלים המן שטעמו כטעם לשד השמן ארבעים שנה. בלי שום ודבר אחר. מה יעשו. אמר לו המלך אתה אמת ותורתכם אמת: