צרור המור על התורה · שמות · פרק 20 · פסוק 19

ויאמר ה' אל משה כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב. נראה שזאת הפרשה מיותרת. אבל הרצון בזה אצלי כי בא זה להורות על מעלת ישראל שהשיגו במ"ת. כי קודם מ"ת בישר להם בטובות זמניות. ואמר להם אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים. אבל עכשיו אחר מתן תורה בישר להם בטוב האמיתי הצפון לצדיקים להתענג בזיוו. וזה הדבר נישג אחר המות. ועכשיו השיגוהו בחיים חייתם. ואחר שזה כן לא תעשון אתי אלהי כסף. כי אחר שאני נראתי לכם פנים בפנים. מי יבא להכחיש אתכם. שאם יאמרו שתעבדו ע"ז או שלא תאמינו בי. תאמרו להם אין לנו להאמין לשום נביא. אחר שהוא בעצמו אמר אנכי ולא יהיה לך. וזהו בעבור תהיה יראתו על פניכם. שראיתם אותו פנים בפנים ולא תחטאו. כי תאמרו אם לא יבא הוא להראות לנו כמו בראשונה לא נאמין לכם. וזהו כי מן השמים וכו'. ואם כן לא תעשון אתי אלהי כסף. או שיאמר אעפ"י שמן השמים דברתי עמכם עשרת הדברות. כל עצמי לא טרחתי אלא בשביל דיבור זה של ע"ז. שהוא לא תעשון אתי אלהי כסף. או שיאמר אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם. אע"פ שלא היה ראוי. ולכן לא תעשון אתי אלהי כסף. וזהו כעין מה שאמר ר' יצחק שומעין לשוטה מה שהוא אומר. אלא לפי שגלוי לפני הקב"ה שעתידין לעשות העגל לסוף מ' יום. ואם לא הראה להם הקב"ה דמות כבודו. היו אומרים אנו בקשנו מאת הקב"ה שיראה לנו דמותו ולא רצה לפיכך עשינו העגל. לפיכך הראה להם דמותו. שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק. והרצון עוד אצלי שיאמר אתם ראיתם וכו'. בלי אמצעי אלא פנים בפנים. ולכן לא תעשון אתי אלהי כסף. להיות אמצעיים ביני וביניכם. וזהו לא תעשון לכם. וא"ת מי יהיה אמצעי בינינו לבין אלהינו. כי אין אנו ראויים לפי שפלותינו ולפי מעלתו. לזה אמר מזבח אדמה תעשה לי. כלומר אני אתן לכם תיקון לזה שתעשו מזבח אדמה. להורות כי מקומו מרום וקדוש ישכון. וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך. לכפר על חטאתיך. ולהיות פרקליט ואמצעי ביניך לבין אלהיך. כאומרו בקרבנות לרצון לכם. ואם לא יהיה לך מזבח ולא מקדש. בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך. כמו שראית שבאתי אליך ומן השמים דברתי עמך. ואמר אזכיר ולא תזכיר. הרצון אצלי כי הש"י הוא המזכיר את ה' ולא הכהן. כי אע"פ שהכהן היה מזכיר את ה' במקדש. השם היה מזכיר ומוריד שפע האותיות ונותנם בפיו של כהן גדול. ואז היה הכ"ג גומר ומזכיר. ולא באופן אחר. וז"ש בירושלמי מאי בקול רם בקולו של רם. מלמד שהיה הקב"ה משתף שמו עם הכהנים. כלומר שהיה משים הדברים בפיהם. כענין מה שאמר במשה והאלהים יעננו בקול ונותן הקול בפיו. וזה תמצא מפורש בתפלת יוה"כ שאמר. והכהנים והעם כשהיו שומעים את שם המפורש יוצא מפי כ"ג. לא אמר מוצא אלא יוצא. כאלו הוא מעצמו יצא בלי מוצא. ויותר ברור באומרו אף הוא היה מתכווין לגמור את ה' כנגד המברכים. לא אמר להזכיר או לומר את ה'. אלא לגמור. כי ה' היה משים הדברים בפיו. והוא היה גומר. כי השפע היה נשפע מהשם בפיו של כ"ג בהזכירו את השם וכשהכהו רואה את הדברים בפיו היה גומר להוציא את ה'. ולכן אמר בכאן בכל המקום אשר אזכיר את שמי. כי אני הוא המזכיר את שמי ונותנו בפיו של כהן גדול לגומרו. וזהו בקול רם בקולו של רם. וזהו לגמור את ה'. וכן מצאתי בזוהר בפרשת אחרי מות כי השם היה מסדר השם בפיו של כ"ג ביום הכפורים יעויין שם וזהו כפתור ופרח: