צרור המור על התורה · ויקרא · פרק 14 · פסוק 35

ואמר כנגע נראה לי בבית ולא נגע. שאפילו חכם גדול אינו יכול לגזור שהוא נגע אלא כנגע נראה לי בבית. ולא אמר היה לי בבית אלא נראה לי לפי שבעל הבית אין ניתן לו רשות לראות זאת המראה הטמאה ולא לאחרים. ולכן אמר כנגע ולא נגע. אלא מראה שד ורוח טומאה שלפעמים נראים ולפעמים אינם נראים. לפי שכל דרכיהם דרכי היתול ושחוק. עד שברוב טומאתם והרגלם. נשאר בבית כמין כתמים או כמין נגעים. וכל זה מרוח הטומאה. ואל תתמה כי זה דבר ידוע בבתים הכבדות ובמרתפות היין. שמצוין שם שדים וקורין אותם בעלי בתים. וצוה ופנו את הבית בטרם יבא הכהן. לפי שאם לא בא הכהן הכל בחזקת טהור. אבל משבא הכהן בקדושתו ובחכמתו ובמראה עיניו שרואה את הבית. יש לו סימנים ידועים. וכדי להוציא אותה טומאה ואותו שד ממקומו אז הוא מטמא כל אשר בבית. כי טמא הוא וטמא טמא יקרא. אז צוה שיסגיר את הבית שבעה ימים. בענין שיעבור יום שבת קדש עליהם. וכבר הודעתיך בפרשת בראשית שנבראו המזיקים בע"ש. ולפי שקדש עליהם היום לא נגמרו מכל וכל והם בורחים מאימת שבת. ואז יראה אם פשה הנגע וחלצו את האבנים. לפי ששם היה מושבם. ואם ראה שחזר ופשה. אמר שהוא צרעת ממארת. מאותו ארור הוא שטן הוא יצר הרע. ונתץ את הבית. ויסיר היסודות. באופן שיוציאו אותם השדים משם ורוח הטומאה שעליה נבנה הבית. ולקחו אבנים אחרות. ויעשו יסוד ובנין בשם ה' אל עולם. בענין שתהיה קיום לבית וליושביה. הפך בונה ביתו בלא צדק. וכל זה סבב הש"י לטהר את הארץ ולהעביר רוח הטומאה מן הארץ. וכבר הביאו שם שהיו שני חכמים הולכים בדרך וראו יהודי אחד שהיה מוליך בן אחד על החמור שחלה את רגליו ועקם פיו פתע פתאום. והיה מוליכו למערה אחת שהיו מוליכין שם העורים והפסחים לרפאות. ושאלו לו וספר להם כל המאורע. ושאלו לו אם בזמן אחר אירע כן לאדם אחר באותו בית והשיב להם שמעתי שיש זמן רב שקרה כן לאדם אחר. ואמרו לו שזה היה מצד רוח הטומאה ושיש בבית כדמות שד שמסבב זה. ושילך לביתו ויבטח בשם ה'. ולא רצה אלא נכנס למערה וראה בחצי הלילה שד א' שהיה מביא פך של שמן בידו ומביא עליהם ומתרפאים. וכשהגיע אצלו ולא משחו בשמן א"ל למה לא תמשח לזה שהוא חולה. והשיב לו לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא. מה היוצר סותר ובונה כך הקב"ה. וכל זה כדי להטעותם אני עושה. ואיני עושה להם תרופה אלא שאני יודע כמה זמן תשמש המכה. וכשמגיע זמנה אני מושח וחושבים שאני עושה. והיינו דכתיב וחלאים רעים ונאמנים. נאמנים עד שמגיע זמנם שגזר עליהם יוצרם. ואז יצא משם היהודי והלך לביתו בבנו מת. ופגע באותם חכמים וספר להם כל המאורע ושמחו. זהו סוד אלו הנגעים וטעמם האמיתי. אח"כ צוה לחטא הבית בקרבן המצורע כמו שכתוב למעלה. ואין להאריך בו:

וחתם להורות ביום הטמא וביום הטהור. שזאת התורה ניתנה לכהן שהוא בעל הוראה. ואמר ולהורות שאין אדם רואה את הנגעים עד שיורנו רבו. וכן אמרו כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו. רבי מאיר אומר אף נגעי קרוביו. אם כן מי ראה נגעי מרים אחות אהרן. אחר שאין קרוב רואה את הנגעים. הקב"ה אמר להם אנא כהנא מסגירה ואנא מטהרה שנאמר והעם לא נסע עד האסף מרים. וגם הם אמרו ה' פעמים נאמרה תורה בצרעת. ללמדך שכל המספר לשון הרע כאלו כופר בה' חומשי תורה. ואין נגעים באים אלא על לשון הרע. ולכן נתחייבו ישראל בזיבה ובצרעת דכתיב וירא משה את העם כי פרוע הוא. שפרחה בהם הצרעת מצד שם רע של העגל. ולכן סמך בכאן ענייני זיבת האדם וטומאת נדה. לפי שכולם נמצאו מצד העון ומצד הטומאה. וכן מצד טומאת אדם הראשון וחטאתו. כי באותו זמן שעמד פרוש מאשתו נתהוו ממנו כל מיני זיבה וטומאה. ולכן אמר איש איש כי יהיה זב מבשרו שנמשך לזה האיש מצד איש אחר. וכן איש כי תצא ממנו שכבת זרע. ואחר שפירש טהרת האיש וכפרתו. חזר לטומאת האשה שנמשכה מצד טומאת חוה. כאומרו הרבה ארבה עצבונך והרונך. ולכן אמר ואשה כי תהיה זבה וכן ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים. שהטומאה נכפלה בה מצד רוח הטומאה הגוברת בה. ויפה בקרבן טהרתה. כדי לטהרה מטומאתה ולכפר על חטא חוה. לפי שכל אלו הדברים נמשכו ממנה: