צרור המור על התורה · דברים · פרק 21 · פסוק 1

ואמר כי ימצא חלל באדמה. שזה רמז על יצר הרע שאחר שהסירו ממנו התאוות הוא חלל רשע. ולכן אמר דוד אחר שכבש יצר הרע ומנע ממנו התאוות. לבי חלל בקרבי. כאומרו לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. וכתבו בזוהר כי הוא כמו נבוב לוחות שתרגומו חליל לוחין. וכך היה לבו חלול ונבוב. כי בלב יש בו שלשה חדרים שנים מלאים מרוח ואחד מדם. שמשם התאוות באות וגוברות. והוא התענה בכל מיני סיגופים עד שלא נשאר באותו חדר דם. ונשאר חלול וריק מן הדם ומן התאוות. ולכן אמר בכאן אחר שאמר עד רדתה. שזה רמז על הוידוי ועל הכבוש עד שהוא כמת. כי ימצא חלל באדמה. ולפי שכבר אמרו מאשר חטא על הנפש על שצער עצמו מן היין צריך כפרה. כ"ש זה שציער עצמו מכל דבר שצריך כפרה. ולזה אמר ויצאו זקניך ולקחו עגלת בקר אשר לא עובד בה ובנחל איתן אשר לא יעבד בו. הפך כמה שעשו למעלה שעבדו בו בכל מיני עוני. וערפו שם את העגלה. כי זה רמז על האכזריות שאין ראוי לנהוג כזה במין האדם אלא במין הבהמה. באופן שזהו כמו קרבן כפרה על האכזריות הנזכר. ולכן אמר כפר לעמך ישראל. ואולי רמז כי ימצא חלל באדמה. כי לפי שלא כבשו היצר הרע כראוי. גבר על האדם עד שפתה אותן לשפוך דמים ולעבור על לא תרצח. וזהו כי ימצא חלל באדמה לא נודע מי הכהו. כי עד כאן כבר שעבדנו וכבשנו היצר הרע בכל מיני רדוי ומכות היד. כאומרו עד רדתה. ועכשיו ראינו מחדש חלל באדמה. בסבת תגבורת יצר הרע. באופן שלא נודע מי הכהו. ולכן אמר ויצאו זקניך. כי זה דבר ראוי לזקנים ולעצתם. אחר שרעה זה מבקש. ולכן ראוי לזקנים להוכיחם ולהישירם בדרך הישרה ובמדות הטובות. וזהו ומדדו את הערים. ואחר שיראו איזו עיר קרובה אל החלל. בסבת שהם נשמעים ליצר הרע. ולקחו עגלת בקר וערפו שם. באופן שתהיה כפרה עליהם. וזהו כפר לעמך ישראל. ולפי שבהריגת זה האיש נראה שנתגבר יצר הרע. לכן סמך מיד ואמר כי תצא למלחמה על אויביך. כי עתה צריך שתעשה מלחמה מחדש עם זה האויב הוא יצר הרע:

וע"ד הפשט אמר כי ימצא חלל באדמה. לפי שלמעלה אמר כי תצא למלחמה. וכן כי תקרב אל עיר להלחם. וידוע כי במלחמות נופלים האנשים ונהרגים. כאומרו או במלחמה ירד ונספה. ואולי היה איש שונא לרעהו וארב לו. וקם עליו והכהו באותו זמן. בענין שלא יחשדוהו ויאמרו כי מחמת המלחמה נהרג. וזהו לא נודע מי הכהו. ולדעת מי הכהו צוה שיצאו הזקנים ומדדו את הערים. באופן שבזה יתפרסם הדבר ויתברר על ידי עדים או אמתלאות. וצוה שזקני העיר הקרובה אל החלל יקחו עגלת בקר. כי אחר שנמצא זה ההרוג בגבוליהם. עון אשר חטא היה בהם. וכמו שאמרו ברבי יהושע בן לוי דלא אשתעי אליהו בהדיה לפי שנמצא אדם אחד הרוג בגבולו. והטעם בזה כמו שהעלו בגמרא לפי שלא הניחוהו לעשות פירות. ואלו הפירות לא תחשוב שהוא נאמר על הבנים. אלא שלא הניחוהו לעשות מצות שיש בהן פירות. כאומרם בפ"ק דקידושין הזכות יש לה קרן ויש לה פירות. שנאמר אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו. ועבירה יש לה קרן ואין לה פירות. שנאמר אוי לרשע רע. אלא מה אני מקיים ויאכלו מפרי דרכם. עבירה שעושה פירות יש לה פירות. ושאין עושה פירות אין לה פירות. וכבר כתבתי למעלה כי האדם עץ השדה ודומה לאילן. ומצות התורה הם פירותיו. והאדם המקיים המצוה דומה לאילן שפירותיו מרובים וטובים. כאומרו כי אם בתורת ה' חפצו. והיה כעץ שתול. ואם ח"ו האדם אינו עוסק בתורה ומצות דומה לאילן סרק שאינו עושה פירות. שפירותיו של אדם אינן אלא התורה והמצות. דגרסינן בסוטה ריש פרק עגלה תניא אמר רבי יוחנן בן שאול. מפני מה אמרה תורה הבא עגלה בנחל. אמר הקב"ה מי שלא עשתה פירות תערף במקום שאינו עושה פירות. ותכפר על מי שלא הניחוהו לעשות פירות. אילימא אפריה ורביה. אזקן ואסריס ה"נ דלא עריפנא. אלא אמצות ע"כ. הרי לך מפורש שהפירות לא נאמר על הבנים. אלא על המצות שיש להם פירות כמו שפירשתי. לפי שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים. כאומרו אלה תולדות נח נח איש צדיק. ואחר שזה האיש הרגוהו קודם זמנו ולא הניחוהו לעשות מצות ומעשים טובים. צריך כפרה בזאת העגלה ובנחל איתן. בענין שרבים יבקשו רחמים עליו. לפי שישאלו מה טעם זאת העגלה ומה טעם עריפתה בנחל איתן. וישיבו להם ויאמרו לפי שזה האיש מת קודם זמנו. ולא הניחוהו לעשות פירות ומצוה להשלים נפשו. ובזה יכמרו רחמים עליהם ויבקשו עליו רחמים. וזה כעין שאמרו אילן שמשיר פירותיו טוענו באבנים וסוקרו בסיקרא בשלמא טוענו אבנים כי היכי דליכחיש חיליה. אלא סוקרו בסיקרא למה. והעלו הטעם כדי שיראוהו ויבקשו עליו רחמים. ולכן נעשה זה הדבר ע"י הזקנים וכך הכהנים. כאומרו ונגשו הכהנים בני לוי. באופן שהזקנים והכהנים יבקשו רחמים עליו. ולכן היו אומרים כפר לעמך ישראל אשר פדית וגו' דרך תפלה:

והטעם שצריכים לבקש רחמים עליו. לפי שנהרג. וכבר כתבתי למעלה בזו הפרשה איך דין ההרוגים הוא קשה מאד. לפי שהולכים נעים ונדים ואין עולים למעלה. כאומרו קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה. עד שינקמו נקמתו. ולכן אמר בכאן לא נודע מי הכהו. שאם נודע מי הכהו מיד חייבים לנקום נקמתו. בענין שתעלה נפשו למעלה. ולא יהיו דמיו צועקים ושואלים דין על מי שאינו נוקם נקמתו. וכמו שפירשתי באומרו ובערת דם הנקי. ולא אמר דם החייב אלא דם הנקי. הוא דם ההרוג שלא יצעק מן האדמה. וזהו ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל. שהוא דם ההרוג שהולך וצועק בקרב העם שיעשו לו דין. ואנו מבקשים רחמים שיעלה נפשו למעלה. ולא יהיה דמו ונפשו בקרב עמו ישראל. באופן שזאת העגלה הערופה היא כמו קרבן כפרה על ישראל ועל ההרוג. בענין שתעלה נפשו למעלה. וזהו כפר לעמך ישראל. וראיתי כתוב כי אפילו ההספד שעושין על המתים. וכן מה שאומרים עליהם צדוק הדין. הוא מועיל למת. וזהו כפר לעמך ישראל אשר פדית. אלו המתים שנפדים בממון החיים. וכמו שהקשת מעלה החץ. כן ההספד וצדוק הדין מעלה המת מגיהנם. ואולי סמכו זה על מה שארז"ל מאי ואנכי אפדם. בממונם אפדם. ואמר בכאן אשר פדית. ואם זה יועיל למתים. כ"ש וכל שכן זאת הכפרה שנעשית על ידי הזקנים והכהנים:

ובמדרש הנעלם אמרו כי טעם עגלה ערופה הוא. לפי שידוע כי מלאך המות ניתן לו רשות ליטול נפשות החיים בדין. ולא ניתן רשות לשום אדם ליטול נשמה. ואחר שזה ההרוג נהרג על ידי אדם ולא על ידו. הוא עולה ומקטרג ויורד ומשטין. אחר שהשיגו גבולו ולקחו אומנותו. ולכן מדת הדין מתוחה בעולם. ובפרט בעיר הקרובה אל החלל שנהרג זה בגבולם. ולכן התורה רצתה לתקן דבר זה וצותה שימדדו הערים והעיר הקרובה אל החלל. הזקנים שלה יקחו עגלת בקר ויערפו בנחל איתן. בענין שיהיה זה תחת זה. זה כופר זה. זה מחולל על זה. ואותו מלאך שעולה ומשטין. יתקרר בזאת העגלה הערופה ולא יקטרג עוד. וזה כענין המלקות שצוה שיהיה מעור שור וחמור. שהם רמז שתי מדות שמקטרגות. כי בזה המלקות מתקררות ואינן מקטרגות. ולפי שזה האיש בעונו היה ראוי ששדרתו תתהפך לנחש. לזה מכין אותו על שדרתו בזה העור של שור וחמור זה תחת זה. וכן בכאן על זה הדרך. ולכן צוה בכאן וכל זקני העיר ההיא ירחצו את ידיהם. כמו שאומר אני רוחץ ידי מזה העון. ולפי שבסבת זה המלאך. רוח עועים ורוח הטומאה נתפשטה בארץ לעוות אדם בריבו. צוה שירחצו ידיהם מזאת הטומאה. אחר שהם קרובים אל החלל ומדת הדין מתוחה עליהם. וצריך שיאמרו להיות נקיים. ידינו לא שפכו את הדם הזה ולא סבבנו מיתתו. ולפי שזה אינו מספיק. היו צריכים הכהנים לעמוד בכאן לגמור הכפרה. והיו אומרים כפר לעמך ישראל. וכן נראה שהוצרכו בכאן הכהנים לקבל בושה וכלימה. על מה שלא נתכוונו בעבודתם ובתפלתם. כי ידוע שהכהנים נוטלים בשכרם מישראל מתנות כהונה. והכהנים היו עובדים עבודתם בבהמ"ק לכפר על ישראל ולהצילם מכל מכשול ועון. ואחר שנהרג זה בגבולם. לא כיונו בתפלתם ובעבודתם. ואחר שזה כן. ראוי שיבואו לכאן ויקבלו בושה וכלימה על מה שעשו. וזהו ונגשו הכהנים. אחר שבם בחר ה'. ואחר שבם בחר ה' הם סבות הטובות והרעות. וזהו ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע. ולכן היו אומרים הזקנים ידינו לא שפכו את הדם הזה. אבל הכהנים שעומדים בכאן הם סבבו כל ריב וכל נגע. אחר שלא כיוונו בעבודתם. והם שפכו הדם הזה. וכבר פירשתי זה בארוכה בפסוק וישב בה עד מות הכהן הגדול עיי"ש. שנראה שהוא סבב הדבר הזה. וכן בכאן אמר ונגשו הכהנים בני לוי. כי הם גרמו המכשול הזה. אחר שבם בחר ה' לעבוד עבודתם והם לא כיוונו בה. לכן על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע. כי מות וחיים ביד לשון. ובזה יתישב מה שאמר ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע כי באופן אחר הוא מיותר: