צרור המור על התורה · ויקרא · פרק 26 · פסוק 23

אח"כ אמר ואם בזאת לא תוסרו לי והלכתם עמי בקרי. לומר שהכל בא על צד הקרי וההזדמן. ולא מצד גזירה גזורה. והלכתי עמכם בחמת קרי. שלא אניח אתכם למקרה. לפי שהמקרה לפעמים יהיה טוב ולפעמים רע. אלא אלך עמכם בחמת קרי. הרע שבקרי ולא הטוב. ויסרתי אתכם אף אני. זאת היא מדה טובה לישראל. שלא יעשו השי"ת הרעות האלה כדי להנקם מהם ח"ו. כי אין מתקנאין אלא גבור בגבור וכו'. אבל הוא לתכלית טוב כאשר ייסר איש את בנו. וזהו ויסרתי אתכם אף אני. כי אע"פ שהוא מביא עלינו חמת קרי. אינו אלא לייסר אותנו למען נלך בדרך טובים. ולכן אחר שלא רצינו להוסר מהמכות הראשונות. ונשוב לומר שהוא בקרי. ראוי לכפול העונש. ולכן כנגד ואכלתם לחמכם לשובע. שעונשם היה ואכלתם ולא תשבעו. רצה לייסרם ולכפול עונשם בחמת קרי. והוא ואכלתם בשר בניכם. שהוא אכזריות גדולה. בענין שבזה נווסר ונשוב אל ה'. וכן תמצא בספר יוסיפון בן גוריון כי הפריצים שנשארו בירושלים היו סבת כל הרעות. ולא נשברו כנפיהם וגבורתם עד שאכלו כל השקצים והרמשים. ועכ"ז היו מפריצים עד שאשה אחת חכמה שחטה בנה וצלה ממנו כתף אחד עם הזרוע והיד עם האצבעות. וכשהריחו הפריצים ריח הבשר חפשו בכל הבתים עד שמצאו הבית ונכנסו שם ורצו להרגה. עד שאמרה להם אחי וגבירי שבו פה על השולחן ואכלו ממתקים כי אנכי אשבע רעב שלכם. וישבו לאכול לחם עצבים. והיא הוציאה השפוד עם הכתף וזרוע בנה צלוי. ויתמהו האנשים איש אל רעהו ולא אכלו מאומה. ואז אמרה להם איה גבורתכם איה קנאתכם. ולבכם כלב האריה המס ימס. אני האשה רכת הלב הענוגה. והיה לי לב לשחוט בני ולצלותו ולאוכלו. ואתם אנשי חיל וגבורים ואין לכם לב לאכול. והיה לכם לב להאביד שארית ישראל בהצותכם על ה'. ולא תרצו לתת להם מקום לצאת להחיות את נפשם במחנה טיטוס. וכשמעם את דבריה ורפו י דיהם ונשברה גבורתם. ולא היה בהם כח להלחם עוד עם טיטוס. ראה איך כל זה היה בסבת אכילת הבנים. (ולפי) [לפי] שהשי"ת לא היה עושה להם זה אלא (ליסרה אתכם) [ליסר אותם] ולא לנקמה: