צרור המור על התורה · ויקרא · פרק 25 · פסוק 8

סמך שמיטת הארץ לענין של מעלה. להורות לנו כי כמו שאנו חייבים בכבוד הש"י וכבוד הבריות. כן אנו חייבים בכבוד הארץ הקדושה. היא ארץ ישראל אשר תמיד הש"י דורש אותה. ועיני ה' בה מראשית השנה ועד אחרית השנה. לפי שהוא נקראת ארץ חפץ וארץ החיים. ולכן אנו חייבים לשקול אלו הג' מיני כבוד. כבוד השי"ת. וכבוד ישראל. וכבוד ארץ ישראל. והם כלולים בכבוד השי"ת. ולכן אנו כותבים ג' יודין במקום השם כזה לרמוז שהכל דבר אחד. היו"ד הראשונה יו"ד השם. והיו"ד השנית היא יו"ד ישראל. והיו"ד השלישית היא יו"ד ארץ ישראל שהיא יו"ד ירושלם. ולזה רמזו רז"ל כי את רגלים רצת וילאוך. שהיא התשובה על שאלת מדוע דרך רשעים צלחה. שהודיעם הש"י כי זכה נבוכדנצר לכל זה. לפי שכשחלה חזקיהו שלח לו ספרים ומנחה. ונוסח הספרים היתה. שלם לחזקיהו מלכא. שלם לירושלם קרתא. שלם לאלהא רבא. ואח"כ חשב מחשבת אמת ואמר טעיתי לכתוב שלום התלמיד קודם שלום הרב. ורץ אחר השליח ארבעה פסיעות כדי להחזירו ובא מלאך והחזירו. שאם היה הולך יותר לכבוד ה' יתברך לא נשאר משונאיהם של ישראל שריד ופליט. וחזר לכתוב שלם לאלהא רבא שלם לחזקיהו מלכא שלם לירושלם קרתא. ובשכר זו נתן לו הש"י זאת ההצלחה. ולכן השיבו כי את רגלים רצת וילאוך. שהוא נבוכדנצר שרץ אחר השליח כאיש רגלי. נלאית הכיל שכרו וטובו. ומה תעשה בשכר אברהם יצחק ויעקב שרצו (לפני) [לפניך] כסוסים. וזהו ואיך תתחרה את הסוסים. וכן בכאן אחר שאמר שלום הש"י וכבודו וכבוד ישראל. סמך מיד כבוד הארץ הקדושה. כי בשלומה יהיה לנו שלום. ולכן אמר ושבתה הארץ שבת לה'. וזהו כי תבא אל הארץ הידועה ארץ הקדושה. אין ראוי שתהיה שוה לארצות אחרות. אלא שש שנים תזרע שדך ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ. באופן שלא יעבד בה ולא יזרע אלא שבת לה'. אחר שהיא כלולה בשם ה' כמו שפירשתי. ולכן אני רוצה שיתנו לה כבוד כמו שנותנין לשמי. בענין שהשנה השביעית תהיה שבת שבתון לארץ. ויהיו הכל שוין בפירות הארץ כאומרו לך ולעבדך ולאמתך:

וסמך וספרת לך שבע שבתות שנים. לפי שהוא מעין השמיטה. ודין השמטה והיובל אחד הוא. במנוחת הארץ ובשילוח העבדים חפשים. כאומרו ושבתם איש אל אחוזתו. ואמר ג"כ לא תזרעו ולא תקצרו את ספיחיה. ואמר וספרת לך להנאתך ולטובתך. וכבר רמזתי למעלה בזה כי בענין המצות אמר לך ולכם. ולקחתם לכם. להורות כי שאר הספירות אין אדם סופר לעצמו אלא לאחרים ולבניו ולאשתו או לקרוביו או לנכרים. כאומרו ועזבו לאחרים חילם. וכן יצבור ולא ידע מי אוספם. אבל מי שהוא סופר לעבודת השי"ת ולצדקה ולספירת העומר ולספירת השמיטה ולספירת היובל. הוא לעצמו ולא לאחרים. כי כל הקניינים נשארים בזה העולם אבודים. אבל קנין התורה והמצוה הוא קונה לעצמו. כאומרו והלך לפניך צדקך לתועלתך. וכבוד ה' יאספך. ולא כמו שנאמר בקנייני העולם הזה יצבור ולא ידע מי אוספם. וכן כל מספרי העולם הזה ושררותיו הם הבל. ועליהם נאמר איה סופר איה שוקל איה סופר את המגדלים. אבל בזאת הספירה שהיא של מצוה וספרת לך לעצמך. כאומרו קנה שם טוב קנה לעצמו קנה לו ד"ת וכו':

ואמר והיו לך ימי שבע שבתות השנים. לרמוז כי סגולת המצוה היא רבה. ואע"פ שהאדם הולך רצוא ושוב להרויח ממון בעולם הזה. אם מוציא מעשרותיו ומחלק ממנו לצדקה. הקב"ה נותן ברכה והצלחה בכל ממונו כאלו הוא כולו צדקה. בענין שבזה הם נפדים ממות. ולשוד ולכפן ישחקו. כאומרם ז"ל מאי ואנכי אפדם בממונם. ולכן אמר בכאן וספרת לך שבע שבתות שנים. שהם שבע שנים של שמיטות שהם של מצוה. כי אלו הז' הם שלך ולתועלתך לפי שהם של מצוה. אבל שאר השנים הם לקנייניך ולרכושך ולבניך ולבנותיך. ואני מבשרך שלא שבעת שנות השמיטה לבד תספור לך ולנפשך. אלא כל מ"ט שנים יהיו חשובים לך ולתועלתך כאלו כולם של מצוה. וזהו והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה. שאל"כ מניינא אתא לאשמועינן. ולזה הזהיר בכאן על ענין האונאה. כלומר היאך יהיה הכל שלך. כשתזהר באונאה בכל קניינך. וזהו וכי תמכרו ממכר או קנו אל תונו איש את אחיו. אלא הוי נותן ונושא באמונה בענין שתשמרו מצותי וישבתם לבטח: