צרור המור על התורה · במדבר · פרק 12 · פסוק 1

ותדבר מרים ואהרן במשה. נסמכה זאת הפרשה לשאלת הבשר. להורות כי יצאו מרעה אל רעה. וכמו שישראל הוציאו דבה על המן ולקו בעונם. כן אהרן ומרים חטאו בהוצאת דבה על משה ולקו עליה. וכל זה להורות שהותרה הרצועה אפי' בגדולים ובצדיקים ולזה אמר ותדבר מרים ואהרן במשה וחשדוהו במה שלא היה בו. כי חשבו כי פרישת האשה היתה בסבת היותו מגדיל עצמו בנבואה. ולזה אמרו הרק אך במשה דבר ה'. קודם מ"ת ואחר מ"ת. הלא גם בנו דבר. קודם שדבר אליו ואחר שדבר אליו. ולא פירשנו מדרך ארץ. וזהו הרק אך. ב' מיעוטין קודם יציאת מצרים ואחר יציאת מצרים. והם לא דברו נכונה במשה כי האיש משה עניו מאד. ואינו עושה דבר זה כדי להתגאות כי הוא עניו מאד מכל האדם. והוא בעל ענוה ושפלות מכל האדם. והרמז בזה כי בלי מדרגת הנבואה אלא מצד היותו איש מופשט מנבואה. היה עניו מכל האדם. וזהו והאיש משה עניו מאד וגו'. וא"כ איך יתגאה בנבואה. ורמז ג"כ באומרו עניו מאד. על מה שאמר מאד מאד הוי שפל רוח. ומכאן הוציאו התנא כי אחר שהוא היה עניו מאד היה שפל מאד. ואחר שאמר מכל האדם שפי' יותר מכל האדם. בכאן כלול מה שאמר מאד מאד הוי שפל רוח. באופן שבענותנותו ובשפלותו שתק ולא ענה להם דבר כאלו לא שמע. ומכאן אמרו ג"כ שומעים חרפתם ואינם משיבים עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש וגו'. ונענה כמי שהיה בכאן שהשיב בעבורו: