צרור המור על התורה · שמות · פרק 32 · פסוק 26

ויעמוד משה בשער המחנה. הוא שער המשפט. ויאמר מי לה' אלי. שיהיה חזק באמונתו ויהיה לו לב לנקום נקמת ה' בחרב נוקמת נקם ברית. ויאספו אליו כל בני לוי. לפי שהיו גבורים כארי לנקום נקמת ה'. כי לא עלה על הדעת שלא היו בכל ישראל אלא שבט לוי חזקים באמונתם. אבל הרצון בזה מה שכתבתי. ולפי שראה גבורתם אמר להם כה אמר ה' אלהי ישראל. ולא כמו שהיו אומרים אלה אלהיך ישראל אשר העלוך. שימו איש חרבו לנקום נקמת ברית. והרגו איש את אחיו או קרובו שחטא בעגל. ויעשו בני לוי כדבר משה. כי לא היה בכל ישראל מי שיהרוג בנו או קרובו שחטא בעגל. זולת הם שהיה להם לב חזק. ויאמר משה מלאו ידכם היום לה'. בזה הפועל כאלו הקרבתם עולה וזבח. או מלאו ידיכם והקריבו קרבנות. אחר שהרגתם איש בנו ואחיו. ובזה יתן השם עליכם היום ברכה. שאתם תהיו מברכים את העם בברכת כהנים ובהקרבת הקרבנות להביא ברכה לעם. וזה יורה על תשובת ישראל ועל חרטתם. אחרי שהיו שש מאות אלף רגלי. ולא הרים איש את ידו ואת רגלו כנגד בני לוי המועטים. ועוד רצה להכינם בדבריו ואמר להם אתם חטאתם חטאה גדולה. וכן אתם צריכין תשובה וחרטה גדולה ולכן הכינו עצמיכם. ועתה בעת החרטה והתשובה אעלה אל ה' שהוא רחום וחנון. אולי אכפרה בתשובה ובתפלה בעד חטאתכם: