צרור המור על התורה · שמות · פרק 14 · פסוק 27

ויט משה את ידו על הים וישב הים לפנות בקר לאיתנו. הרצון בזה לפי שלמעלה אמר ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל. להשטין עליהם. וילך מאחריהם בכח הרחמים. לכן אמר שעכשיו וישב הים לפנות בקר לאיתנו ולתקפו הראשון. וחזרה מדת הדין למקומה. ומצרים בבלבול שכלם נסים לקראתו וינער ה' את מצרים בתוך הים. כי הם היו אצל שפת הים. וישובו המים ויכסו את הרכב. ואולי וינער ה' את מצרים. הם ההולכים לרגל המלאכה איש רגלי. אבל ההולכים על הרכב לא כסה אותם הים לפי שהסוסים והרכב היו צפים על פני המים. ועכשיו וישובו המים ויכסו את הרכב ואת הפרשים לכל חיל פרעה. ודעתי עוד בזה כמו שפירשתי כי וישב הים לפנות בקר לאיתנו ששב מדת הדין לתוקפו הראשון. באופן שבזעף הים ומדת הדין וינער ה' את מצרים בתוך הים וזעפו. ואח"כ וישובו המים ויכסו את הרכב ואת הפרשים לא נשאר עד אחד. ועוד נס אחר כי המצריים היו נטבעים מצד אחד. וישראל הלכו ביבשה בתוך הים מצד אחר. ובזה ויושע ה' ביום ההוא את ישראל. כי עד עכשיו לא היו נושעים. אבל היו בסכנה מיראת המצריים שיבואו אחריהם ויהרגום. או למעט ישיבום למצרים וישתעבדו בהם עבודת פרך. ובזה פתה והסית לעמו דכתיב ואת עמו לקח עמו. וזהו שאמרו הם בנבואת השירה אמר אויב ארדוף אשיג באחת משני פנים. או אשיבם למצרים ואשבע מהם. וזהו תמלאמו נפשי. או אריק חרבי ואהרגם. או יהיה תמלאמו נפשי כמו אכריתם ברצוני בחרבי. והוא כמו בלא יומו תמלא. וכן וזרעו יהיה מלא הגוים כורת הגוים. תורישמו ידי בירושה לאחוזת עולם. באופן שעד היום לא היו נושעים מכל וכל. ולכן אמר ויושע ה' ביום ההוא ולא קודם לכן. וזה הטעם בעצמו שלא אמרו שירה בצאתם ממצרים. כי ראוי היה ליוצאים מעבדות לחירות לשיר שירה מיד. ולתת הודאה למי שהוציאם משעבוד לגאולה. אבל לא היו יכולין לומר שירה לפי שלא היה להם שמחה שלימה. אבל עכשיו שראו אותם פגרים מתים כבר אבדו היראה. ושמחו בה' ובישועתו ואמרו שירה. וזהו אז ישיר משה ולא קודם לכן. ומה היא הישועה וירא ישראל את מצרים מת שפלטן הים על שפתו. כדאמרינן בפסחים על פסוק ואמת ה' לעולם הללויה. שרו של ים אמרו לפי שלא היה רוצה לפולטן ליבשה. לפי שאמר יש מלך שנותן מתנה לעבדו וחוזר ונוטלה ממנו. א"ל אני אתן לך בעבורם אחד ומחצה. בכאן היו שש מאות רכב. ובסיסרא כתיב תשע מאות רכב ברזל. א"ל יש עבד שואל מרבו א"ל נחל קישון יהיה ערב בדבר. דכתיב נחל קדומים נחל קישון. מאי נחל קדומים שנעשה ערב מלקדמין ואז נחל קישון גרפם לים. ואז אמר שרו של ים ואמת ה' לעולם הללויה. וזהו וירא ישראל את היד הגדולה. כי הכל הולך אחר החיתום. ובזה וייראו העם את ה'. אפי' אותם ערב רב והפושעים שנקראו העם האמינו בה' וייראו את ה'. ובמשה עבדו שהיו מרננין אחריו ואמרו מה זאת עשית לנו. ורמז בזה ג"כ שבזה האמינו המהרהרים אחרי ה' ואחרי משה במה שאמר להם התיצבו וראו. כי כנגד מה שאמרו בחסרון תקוה ובטחון המבלי אין קברים. אמר ויושע ה' ביום ההוא וכנגד מה שאמרו חדל ממנו ונעבדה את מצרים. אמר וירא ישראל את מצרים מת. למלאת מה שאמר לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם. וכנגד מה שאמרו מה זאת עשית לנו כאילו הוא העושה. אמר וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה'. ולא עשאו משה מדעתו. ולזה אמר וירא ישראל את היד הגדולה. כי מה ענין לכאן מה שעשה במצרים. אבל נראה בזה שאולי היה להם ספק באותות מצרים אם היו בחכמת משה או בשליחות השם. ועכשיו שראו מיתת המצריים בים. ראו בעין שכלם את היד הגדולה של מצרים שהיה מעשה ה' נורא מאד. וזהו אשר עשה ה'. ובזה וייראו העם ויאמינו בה'. שכל מה שנעשה במצרים היה בכח ידו של הקב"ה. ובמשה עבדו. שכל מה שעשה הוא על פי רבו ולא מדעתו. ולכן אחר שראה משה שני דברים מחודשים בישראל שקנו שני תשועות. תשועת הגוף ותשועת הנפש. תשועת הגוף אשר הצילם מיד רודפיהם ולהם רמה בים. תשועת נפשיית שקנו קנין האמונה בנפש ויראת ה' אוצרו. אשר על שתיהן תסוב התורה בכללה. העבודה והתורה. המדע והמעשה. וז"ש הכתוב תשועת עולמים עוה"ז ועוה"ב. סמך מיד אז ישיר משה ובני ישראל ולא קודם לכן:

ובמדרש אמרו מה טעם פתח משה בשירה בל' אז לפי שאמר דור אנוש חטא בל' אז דכתיב אז הוחל לקרוא בשם ה' ובא אוקינוס ושטפם. עכשיו שנטבעו המצריים וניצולו ישראל. ראוי לומר שירה בל' אז. באופן שבלשון שנתקלקל העולם באותו לשון נתקן. וכן אמרו טעם שני משה חטא בלשון אז. דכתיב ומאז באתי אל פרעה. ורצה לתקן חטאו בלשון אז ג"כ. דכתיב אז ישיר משה וגו'. ואמר ובני ישראל. לדעת רבים כי משה המחבר השירה. וישראל היו עונין אחר משה. על כל דבור ודבור של השירה אשירה לה' כי גאה גאה. והעד ותען להם מרים שאמרו שם שירו לה' כי גאה גאה. ולא דברו נכונה כי הכתוב לא אמר אלא אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת. ועוד מה מעלה השיגו ישראל בים. שאמרו ראתה שפחה על הים כו'. סוף דבר אין להאריך בזה אלא להאמין האמת כפשוטו של מקרא. וכמו מה שכתבו בסתרי התורה. כי זה היה מהנסים הגדולים שהיו בישראל שראו כבוד השם וידו הגדולה. עד שזכו כולם למעלת הנבואה ולומר שירה עם משה. כולם בשוה איש באחיו ידובקו ולא יתפרדו. וכולם אמרו השירה אות באות תיבה בתיבה עם משה כולם בשוה. כאלו יצא הכל מפה אחד בלי חלוק. וזה פלא גדול. אבל בחק ישראל ולפי השגתם שנאמר וירא ישראל את היד הגדולה לא היה כ"כ פלא. שהרי בימי תלמי המלך הסכימו שבעים חכמים איש בחדרי משכיתו. לשנות בתורה עשרה דברים כמוזכר בדבריהם. כ"ש ישראל בים שקנו שלימות הנפש והגוף. שיסכימו כולם לדבר אחד. ולזה תמצא שפירשתי בפי' שיר השירים כי כל עשר שירות שנזכרו בתורה רמוזים בה. וזהו שיר השירים שכל השירים כלולים בו. ובאומרו לסוסתי ברכבי פרעה התחיל בשירת הים שכתוב בו סוס ורוכבו רמה בים. וכן להורות על מעלת ישראל באותה שירה. אמר נאוו לחייך בתורים צוארך וכו'. שזה רמז על השירה. כי כל שירה היא שקולה. והמשורר אותם מרים צוארו ביתדות החרוזים של השירה לנגן ולסדר אותם היטב. וכשראה השם דקות שכלם וסדר שירתם להשיג דבר כזה להסכים כולם לדבר אחד. ובפרט עם שהיו עבים בשכלם ויגעים ומוכים מעבודת פרך. ועכ"ז היה להם הכנה טובה להשיג דבר זה. אמר שהיו ראויין בעבור זה לקיבול התורה בין תורה שבכתב בין תורה שבעל פה. וזהו שסמך מיד תורי זהב נעשה לך. שהם שתי תורות תורה שבכתב ותורה שבעל פה. והתורה היתה כתובה באש שחורה על גבי אש לבנה. וזהו זהב עם נקודות הכסף. שרמז בזה נקודות ותגין וכתרי אותיות וכל סתרי המסורה. ולהיות זה דבר גדול. תמצא שאמרו בכתובות על פסוק ה' ממקור ישראל. שאפילו עוברין שבמעי אמם אמרו שירה. וזה להורות על רוב מעלתם. שאפילו הקטנים שבהם השיגו מעלה זו. כאומרם ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל. שנאמר זה אלי ואנוהו. לרמוז שמצד השגתם בשכינה השיגו דבר גדול כזה. לומר כולם שירה בשוה עם משה רבם. ופירוש זה המאמר גלו רז"ל במקום אחר לפי שנראה דבר זר מאד. כי איך עלה על הדעת שעוברין שבמעי אמם אמרו שירה. לכן אמר מנין שאפילו עוברין שבמעים אמרו שירה שנא' ה' ממקור ישראל. ממקור ישראל ולא ממקור ערב רב שהפילו נשותיהם. והרצון בזה לפי שידוע שהאשה ההרה היא מוכנת לקבל איזה התפעלות להפיל עוברה. הן מצד רעש או רעם או קול גדול. ובכאן היו נשים רבות הרות מששים רבוא שהיו בישראל. וכאן היו ראויות לקבל נזק ולהפיל הריונם. בין מצער אבני בליסטרא שהיו זורקין המצריים. בין מצד הרעש והמהומה. דכתיב ויהם את מחנה מצרים. בין מצד זעף הים והמונו. ואמר שאף גם זאת לא הפילה אשה עוברה מנשי בני ישראל. ושכולם מתאימות ושכולה אין בהם. וזהו מנין שאפילו עוברין שבמעי אמן אמרו שירה. וזכו כולם לצאת לאויר העולם בקיום גמור בלי נזק. ונתגדלו ואמרו שירה והודאה למי שעשה להם את כל הנסים האלו. וזהו ה' ממקור ישראל במקהלות ברכו אלהים. ונתנו הודאה לה'. אותם עוברין שיצאו ממקור ישראל שלא הפילו אמותיהם. אבל נשי ערב רב שהיו שם. לא זכו עובריהם לומר שירה. לפי שהפילו אמותיהם. וזהו ה' ממקור ישראל. ולא ממקור ערב רב שהפילו נשותיהם ולא נעשה להם נס גדול כזה. אבל מיד קבלו שנוי והתפעלות ונזק עד שהפילו נשותיהם. וזהו פי' המאמר מה שחסר זה גלה זה. לפי שד"ת דלות ורשות במקום אחד ועשירות במקום אחר: