צרור המור על התורה · בראשית · פרק 41 · פסוק 1

ויהי מקץ. לפי שלמעלה סיפר ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו. רצה לפרש זמן הזכירה והשכחה. כי האדם זוכר הדבר בתוך שנתו. וכשעבר שנה שניה הדבר נשכח מכל וכל. וזהו ולא זכר שר המשקים את יוסף בשנה הראשונה. וישכחהו בשנה שניה. ולכן אמר ויהי מקץ שנתים ימים הנזכרים. ופרעה חולם והשם זכרו. ואמר ויהי מקץ לרמוז כי עין ה' אל יריאיו לראות העת הקבוע לגאולתם ואינו שוכחם אפילו רגע אחד. וזהו ויהי מקץ שלשים שנה וד' מאות שנה יצאו כל צבאות ה'. באותה שעה ובאותו רגע ויזכרהו ה'. ואמר לשון קץ להורות שעכשיו היה סוף וקץ לכל צרותיו. אבל עד עכשיו היה שקוע בבור גלות ושביה כמי שיושב בחשך. וזהו קץ שם לחשך ולכל תכלית הוא חוקר. וזה רמז למדת הדין המעות אדם בריבו ובא לשאול דין. וזהו קץ כל בשר בא לפני לתבוע דין. הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות השואל דין ואומר פלוני חטא בזה. כמו שעשה לדוד בענין בת שבע שעמד לפני ה' לשאול דין עליו. וכשאמר חטאתי נאמר שם גם ה' העביר חטאתך. לא אמר סלח חטאתך אלא העביר מדת הדין מלפניו שנקרא חטאת. כדכתיב לפתח חטאת רובץ. וכן בכאן ביוסף מדת הדין היתה מתוחה עליו כל אלו השנים העשרה. לפי שהוציא דבה על אחיו שהיו י'. ואחר שנשלמו העשרה. מיד התחיל לקום. כמו שאמר קמה אלומתי בחלום שר המשקים ושר האופים. בענין הסלים שעולה קמ"ה כמנין הסלים כמו שכתבתי למעלה. ולכן לא חשש יוסף לשלוח לאביו שליח שהיה חי כשהיה כל טוב אדוניו בידו והיה גדול הבית. לפי שידע סוד הדבר כי מחשבות השם עמקו ולא שלם עונו עד הנה ורצה למרק עונותיו. וכ"ש כי יוסף ידע במראה החלום כי זמן מפלתו וצערו לא היה יותר מי"ג שנים הי"א היו כנגד ואחד עשר ככבים. והשנים היו כנגד השמש והירח. כמו שכתבתי למעלה. וזהו ויוסף בן שלשים שנה בעמדו לפני פרעה. וכתיב בן י"ז שנה היה רועה וגומר. ולכן לא שלח מלאך ג"כ כשהיה יוסף שליט על הארץ להגיד לאביו מעלתו או שהיה חי. לפי שלא רצה למהר את הקץ עד עת בא דברו לתשלום י' שנים אחרים ז' שני שבע וב' שני רעב. כדכתיב כי זה שנתים הרעב עברו ובעשירי באו אחיו עשרה להשתחוות לו ארצה. להשלים חלומו שראה והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוינה לאלומתי. ואמר והנה קמה אלומתי וגם נצבה לעמוד בזקיפה. ויסובבו עליו עשרה שנים לשיבואו אחיו להשתחות לו. וזהו והנה תסובנה אלומותיכם כלומר יסובבו עלי אלומותיכם. ואחר סיבובם שהוא עשר השנים ותשתחוין לאלומתי. ולכן לא הגיד לאביו עד תשלום הסיבוב ההוא. ושהם יבואו מעצמם להשתחוות לו קודם שיבא אביו. ואמר זה בחלומו. השני אמר והנה השמש והירח שיבא אביו להשתחוות לו באחרונה. ולכן רצה לקוות רחמי שמים ולסבול עד עת בא דבר השם. ולכן בהגיע הזמן והקץ של שנתים ימים על הנזכר. סבב השם שיחלום פרעה חלומות אלו להקים דבר עבדו. ולכן המפרש שפירש שנתים שתי שנים וימים שנים או שלשה ימים יותר על השני שנים לא יפה כיוון. אבל פירושו שנתים של ימים. להורות שהיו שלימים יותר משנתים של חדשים. וכך הוצאתיו מן הגמרא ואיני זוכר מקומו:

ואמר ופרעה חולם. לרמוז שאע"פ שלא היה ראוי לחלום הזה מצד פרעה. היה ראוי מצד שהגיע אורו של יוסף. וזהו ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם כמו שחלם יוסף. ולזה אמר ופרעה ולא אמר פרעה. להורות שחלומות אלו היו להשלים חלומות יוסף. ולהשלים מאמר השם שאמר כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם. וכמו שאחז"ל ראוי היה יעקב לירד למצרים בשלשלאות של ברזל ומפני זכותו וזכות יוסף סבב השם שירד בכבוד גדול למצרים. ולכן בזכות יוסף גלה סודו לפרעה הרשע להשלים עצת מלאכו שחלם. והנה אנחנו מאלמים אלומים וכן והנה השמש והירח וגומר. וכמו שיוסף חלם שני חלומות מענין אחד. כן פרעה חלם שני חלומות מענין אחד והכל חלום אחד. כי רוב תבואות בכח שור. וכנגד חלום אלומות יוסף. חלם פרעה והנה ז' שבלים. וכנגד והנה השמש והירח. חלם פרעה והנה מן היאור וכן עומד על היאור. כי היאורות הם כמו מאורות ותרגום יאור נהרא. ונהר הוא לשון אור כמו הבוקר אור תרגומו צפרא נהר. וכן יפיץ ענן אורו הוא כמאמרם ז"ל לשון אור המוזכר באליהו הוא לשון מטר. ופרות פרעה ראויות ליוסף כמאמרם ז"ל בן פורת יוסף בן פורת עלי עין בין פרות יוסף. וכל זה לפי שהקב"ה מגלגל גלגולים בונה עולמות ומחריבם להשלים דברו. לפי שארץ מצרים היתה ריקנית מכסף וזהב. והקב"ה הבטיח לאברהם אהובו ואח"כ יצאו ברכוש גדול. הביא רעב על כל הארצות ובארץ מצרים היה לחם. בענין שיביאו הכל כספם וזהבם אתם לשם ה'. בענין שימלא ארץ מצרים כסף וזהב לתת לישראל שכר טרחם. עד שלסבה זה רצה הקב"ה להשפיע על פרעה שפע נבואיי ולגלות לו סודות גדולים מהעתידות. בענין שבזה וינצלו את מצרים ועשאוה כמצולה שאין בה דגים. וזה רמוז בחלומו שראה ז' פרות יפות מראה ובריאות בשר. כמו שהיו המצריים שמנים וטובים בארץ טובה כגן ה' כארץ מצרים. ובאו עליהם ז' פרות אחרות רעות מראה מבחוץ ולא מבפנים. הם ישראל מעונים בכור גלות ותאכלנה לפרות היפות. וכן שבע שבלים דקות ושדופות קדים בולעות שבעה שבלים בריאות וטובות. בעניין שנשארו המצריים ריקנים מכל ואוכלים אותם שאר עמים ועורם מעליהם הפשיטו:

ובמדרש רמזו באלו הפרות הטובות והרעות ענין העשירים והעניים רמז למה שכתבתי. ואמרו והנה שבע פרות אחרות. כיון שהשנים רעות כל הבריות נעשות אחרים לחביריהם. לכך כתב אחרות שרואים אלו את אלו והופכין פניהם. עולות אחריהן כשהשנים רעות עניים הולכים אחר עשירים ואין משגיחין בהם. רעות מראה כשהשנים רעות הבריות נעשות רעות אלו לאלו. ורקות בשר כשהשנים רעות גופן של בריות מעלה חטטין. ותעמודנה אצל הפרות כשהשנים רעות אין העניים יכולים לעמוד בעולם אלא אם כן העשירים מפרנסים לעניים. ד"א ותעמודנה אצל הפרות כשהשנים רעות הבריות עומדות לשאול צדקה זה מזה. ותאכלנה הפרות וגו' בשני רעבון הבריות אוכלות זו את זו ע"כ. רמזו בדבריהם שהעניים עומדים אצל העשירים כמו שעמדו ישראל אצל מצרים לפרנסם בשני הרעב. ולפי שכל זה רמוז בחלומו נבהל ונפעם רוחו. וזהו ויהי בבקר ותפעם רוחו וקרא לחרטומים ואין מגיד לו. לפי שאין המטמון נראה אלא לבעליו עד שיבא בעל החלומות: