צרור המור על התורה · שמות · פרק 15 · פסוק 23

ויבאו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה. להורות שכל ההשגות שהשיגו אח"כ היו נראות בעיניהם חסרות ומרות. ואולי על זה רמזו ויורהו ה' עץ. ואין עץ אלא תורה שנאמר עץ חיים היא. ואולי שענין אלו המים המרים היה לבודקם כסוטות. לפי שרצה הש"י לנקותם ולזככם. בענין שיהיו ראויין לקבל התורה. לפי שהיו באין ממצרים מארץ טמאה ואולי נתערבו בהם וילמדו מלשונם. ולכן אמר כי מרים הם. כמש"א בסוטה מי המרים. ורצה השם לבחון אם יהיו מבחינים בין מר למתוק. ואם המרירות של מצרים ממעשיהם היה עדיין בפיהם. ימתק להם מרירות מי מרה. או לא ירגישוהו. וכשראה הש"י שלא יכלו לשתות מים ממרה. ראה שלא היה בפיהם מרירות מצרים. ושהיו מוכנים לקבל התורה. ולכן ויורהו ה' עץ התורה. ולפי שלא היו עדיין מוכנים מכל וכל. לא נתן להם אלא קצת מצות כאומרם שבת ודינין במרה איפקוד. וזהו שם שם לו חק ומשפט. ושם נסהו בהתחלה זו לעתיד. וזהו ויאמר אם שמוע תשמע. בהתחלה זו לקול ה'. לאלו המצות שאני מצווך בכאן. כל המחלה אשר שמתי במצרים. מדעותם הזרות והנפסדות. לא אשים עליך כי אני ה' רופאך מכל וכל. וזהו שארז"ל שכולם נתרפאו במ"ת. ואמרו ומנין שלא היו בהם עורים שנאמר וכל העם רואים. ומנין שלא היו בהם פסחים שנאמר ויתיצבו בתחתית ההר. לרמוז שלא היה בהם פוסחים על שתי הסעיפים בדעותם. ולא הולכים אחר מראית עיניהם. שכבר נתרפאו כולם. וזהו כי אני ה' רופאך. מכל וכל. ובזה לא יקשה מה שאמרו אם אין חולי למה הוצרך רופא. וי"א ושם נסהו. למשה גידלהו כמו נסה עלינו. וזה כשנתן לו חוקים ומנהגים כמלך שמנהיג עצמו בדתי המלכות. וע"ד הפשט אמר ויורהו ה' עץ ולא אמר ויראהו. אלא ויורהו שהורה לו טבע וסגולת זה העשב כיצד ימתקו המים. וזהו שם שם לו חק ומשפט. כי החק הוא הדבר שאינו ידוע כמו הסגולה שאינה בטבע הדבר. וזהו והייתם לי סגולה. שפועלים שלא בדרך טבע. אלא בסגולה אלהית מצד המצוה להוריד טל ומטר ולעצור המגפה באמרם י"ג מדות וכיוצא בו. והמשפט הוא הדבר שיש לאותו עשב בטבע ולא בסגולה. ושם הורה לו אלו השני דברים. וזהו ושם ניסהו. לאותו עשב. ולפי שידוע שיש עשבים שיש להם סגולות נפלאות להחיות ולרפאות כל החלאים. וכל זה השיג שלמה בחכמתו ועשה ספר רפואות מסגולת כל העשבים עד האזוב אשר בקיר. עד שכל העולם היו טועים אחר זה הספר. והיו מסירים בטחונם מהש"י. ועל זה אמרו בברכות ו' דברים עשה חזקיהו. על ג' הודו לו ועל ג' לא הודו לו. גנז ספר רפואות והודו לו וכו'. והטעם לפי שלא יטעו העולם אחריו ולא יתפללו על חוליהם. לזה סמך מיד ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך. כלומר אעפ"י שהורתיך סגולות העשבים לא תחוש אליהן. כי אם תשמע לקול ה' אלהיך כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך. ולא תצטרך לספר רפואות ולא לסגולת עשביהם לא לטבעיהם וזה קישור נפלא. ומה שהקשו בכאן והאריכו המפרשים למשמש. אין כל חדש תחת השמש. ובמסכת סנהדרין פרק חלק הקשו זאת הקושיא. איני יודע אם הוא מרי בר רחל ששאל דבר זה לר' יוחנן. וא"ל הפסוק מעצמו נדרש. והרצון בזה שהכתוב אמר אם שמוע תשמע. וכל אם ידוע שהוא מלה תנאית. ומביא עמו אין. ולא כתנאי בני גד אם יעברו ואם לא יעברו. וא"כ כשאמר בכאן אם שמוע תשמע יהיה כן. אעפ"י שלא פירש אם לא תשמע. הוא מובן מצד עצמו. וז"ש מעצמו נדרש אם תשמע כל המחלה לא אשים עליך. ואם לא תשמע אשים. ואפ"ה אני ה' רופאך. וז"ש הרב הגדול רש"י ז"ל ואם אשים אני ה' רופאך. והוציאו מלשון התלמוד: