צרור המור על התורה · ויקרא · פרק 11 · פסוק 2

זאת החיה אשר תאכלו. לפי שאמר למעלה להבדיל בין הטמא ובין הטהור. אשר זה ראוי לאהרן. לזה נשתתף אהרן עם משה בדיבור זה. וזה גם כן לכבודו פעם אחר פעם. ולכן אמר וידבר ה' אל משה ואל אהרן. ולמה חזר לומר לאמר אליהם. פירושו אליהם יחד שאהרן כמו משה שמע הדבר מפי השם. לפי שדינים אלו מסורים לכהנים. וצוה עכשיו במאכלות אסורות ובדיני הטומאה במגע ובמשא. להורות כי אחר שהשרה הש"י שכינתו ביניהם והוא טהור ומשרתיו טהורים. ראוי להם שיהיו טהורים ונקיים במאכלם ובמגעם ובמשאם. כי אין ראוי שהשכינה תהיה שורה על הטמאים וכן אלו המאכלות אסורות והבהמות הטמאים. מטמטמים את הלב. ומחשיכים הנפשות הזכות. ומבלבלים השכל. כמו שאמרו ונטמתם בם. וכמו שצוה בכהנים שלא ישתו יין שהוא מבלבל השכל. כאומרו אל מלכים שתה יין פן ישתה וישכח מחוקק שהיא התורה. כן צוה בישראל שלא יאכלו דברים אסורים ודברים טמאים המטפשים את הלב. כי לכן נתן להם לחם אבירים לחם דק לזכך שכלם. ואין מי שיאכל דברים הפכיים לכוונה זאת. ולכן כתב הקדוש בפרשה הזאת על פסוק כל עמל אדם לפיהו. שכל העונשים שאדם עובר בעולם הנשמות. הוא בעבור אכילת ושתיית הדברים הטמאים. לפי שהוא מטמא גופו ונפשו בהם. וכן בדברי נבילות וטריפות. וכן בנבלות הפה. וזהו כל עמל אדם בעוה"ז הוא בעבור פיהו. וגם הנפש לא תמלא לא אשלימת עונשהא. כי אף בכל העונשים והייסורין שעוברת שם. לא תמלא ולא נשלם עונשה הראוי לה: