1לחיו כערוגת הבושם. [אמר רבי תנחומא, בתלמידי חכמים איירי], זה מלחים מקצת דבר וזה מקצת דבר עד שתהא הלכה יוצאת כמין לחיים נבמלחים ענינו מדביק כמו בויק"ר פ"ג כאדם שמלחים שני נסרים ומדביקם זה בזה, והוא לשון ערבי, והכונה כאן זה נותן מקצת טעם להדבר וזה מקצת עד שתהא הלכה יוצאת כמין לחיים, ולא נתבאר מהו זה כמין לחיים, ונראה דדרשה זו היא בהמשך ללשון הפסוק הקודם יושבות על מלאת, והוי הכונה שהלכה יוצאת במלואה כמו לחיים, כלומר מלאה בטעם ובסברא כמו מלואת הלחיים לפרצוף הפנים מזה ומזה, והלשון צריך תקון והג"ה קצת, ואולי צ"ל לחייו וגו וסמיך ליה יושבות על מלאת, זה מלחים וכו' עד שתהא הלכה יוצאת מלאה כמין לחיים, או עד שתהא הלכה יוצאת כערוגת הבשם.
.
(מ"ר)
2לחיו כערוגת הבושם. אמר ר"א, מאי דכתיב לחייו כערוגת הבושם, אם משים אדם עצמו כערוגה זו שהכל דשין בה וכבושם זה שהכל מתבשמין בו תלמודו מתקיים ואם לאו אין תלמודו מתקיים נגדריש בזה שני ענינים, האחד לענין התלמיד שצריך שלא יהיה בו גסות הרוח, דבאופן כזה אי אפשר לתלמודו להתקיים שיבוש מלשאול מה שחסר לו בידיעת התלמוד, והשני לענין מי שראוי ללמד שלא ימנע תלמודו ללמד לאחרים.
.
(עירובין נ"ד א')
3לחיו כערוגת הבושם וגו'. אמר ריב"ל, מאי דכתיב לחייו כערוגת הבושם, מכל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה במתן תורה נתמלא כל העולם בשמים. וכי מאחר שמדבור ראשון נתמלא – דבור שני להיכן הלך, הוציא הקב"ה רוח מאוצרותיו והיה מעביר ראשון ראשון, שנאמר שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר, אל תקרא שושנים אלא ששונים נדמדייק מדלא כתיב שפתותיו כשושנים, כמו מראהו כלבנון כערוגת הבושם, ולכן דריש שושנים מלשון שנוי דהיינו ששינה בכל דבור ודבור להוציא רוח להעביר המור, ועיין עוד בסמוך אות נ"ז.
.
(שבת פ"ח ב')
4מגדלות מרקחים. א"ר תנחומא, מה מגדלות הרקח הזה יש בו מכל מיני בשמים כך ת"ח צריך להיות מלא מקרא משנה ותלמוד הלכות ואגדות.
(מ"ר)
5שפתותיו שושנים. זה תלמיד חכם הרגיל במשנתו נהדריש שושנים כמו ששונים [כמו בדרשה הבאה] כלומר השפתים ששונות ולומדות תמיד והוא רגיל עי"ז במשנתו. ויתכן עוד לפרש, כי מי שאינו רגיל בתלמודו, או שאינו מסודר לו, אז עד שיביעו שפתותיו שושנים, כנוי לדבר מבורר ומאומת, יצאו מפיו גם פסולת ודברים שאינם אליבא דאמת, שזה מכונה בשם קוצים, משא"כ זה הרגיל בתלמודו ותלמודו מסודר לו הוא מביע אך דברים כנים ואמתים, והוא כולו שושנים.
.
(שם)
6שפתותיו שושנים וגו'. אמר רב גידל אמר רב, כל ת"ח שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מר נומרירות מחמת אימה ויראת הרוממות של הרב.
תכוינה, שנאמר שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר אל תקרא מור עובר אלא מר עובר, אל תקרא שושנים אלא ששונים נזמדייק מדלא כתיב שפתותיו כשושנים כמו דכתיב כאן מראהו כלבנון, כערוגת הבושם, וכן קשה לו שהרי המור אין שייך בו נטיפה שהיא מין גידול שמתבשמין מריחו, ולכן דריש שושנים מלשון שנון ולמוד, ומר מענין מרירות וכדמפרש, וכפי דמשמע מערוך ערך טף הוא מוסיף לדרוש עוד עובר כמו בוער בהיפוך אותיות, וכמו אל תקרא מר עובר אלא מר בוער, וזוהי כונת הדרשה תכוינה. וענין הדרשה בהיפוך אותיות מצוי מאד באגדות, כמש"כ בבאור קהלת ח' ח'.
.
(שבת ל' ב')
7נוטפות מור עובר. זה תלמיד שאינו רגיל במשנתו ששפתיו נוטפות מור ואע"פ כן עובר הוא וחוזר ומברר תלמודו נחעיין מש"כ לעיל אות נ"ה, ודריש מר מלשון מרירות, כי מי שאינו רגיל במשנתו אין בדבריו טעם ומתיקות אלא מעין מרירות, ואמנם אעפ"כ הוא מרירות עוברת לאחר שחוזר ומברר תלמודו.
.
(מ"ר)