מזרחי · ויקרא · פרק 10 · פסוק 16

שעיר החטאת שעיר מוספי ר"ח. ששמיני למלואים ר"ח היה כדלעיל אבל בת"כ ובפ' טבול יום שנו שעיר זה שעיר של נחשון החטאת זו חטאת יום שמיני דכתיב קחו שעיר עזים לחטאת דרש משה זה שעיר של ר"ח יכול שלשתן נשרפו תלמוד לומר והנה שורף הא' נשרף ולא שלשתן ורש"י לא רצה לפרש כן מפני שהוא רחוק מפשוטו של מקרא כמו שלא רצה לפרש גבי קחו את המנחה הנותרת המנחה לעצמה והנותרת לעצמה כמו שדרשו בת"כ אלא כלל כל המנחות בכלל המנחה להיותו רחוק מפשוטו של מקרא שרש"י ז"ל אינו מפרש המקראות אלא על פי המדרש הקרוב ופשוטו של מקרא כמו שגלה דעתו בפסוק וישמעו את קול יי' אלהים מתהלך בגן ומה שפי' שעיר החטאת לשעיר ר"ח ולא לשעיר נחשון או לשעיר יום שמיני הוא משום דכתיב ביה ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה אי זה שעיר נושא את עון העדה זה שעיר ר"ח שנאמר ושעיר חטאת אחד לכפר עליכם וכך שנו בתורת כהנים:

דרש דרש שתי דרישות הללו מפני מה נשרף זה ומפני מה נאכלו אלו כך היא שנויה בת"כ. ולא שמעתי פירושו שהרי שתי הדרישות הללו אינן אלא אחת שהדרישה בלמה נשרף זה אינה אלא למה זה נשרף ואלו נאכלו ולא הושוו כולן באכילה או כולן בשרפה אבל בת"כ שלפנינו כתוב מפני מה נשרף זה ומפני מה לא נאכלו אלו וכן בזבחים פרק טבול יום שנו אמר להן מפני מה חטאת זו נשרפה ואלו מונחות ופרש"י למה מונחות להמתין לערב ולא נאכלו היום וכן יתפרש ג"כ הא דת"כ שלפנינו דקתני ומפני מה לא נאכלו אלו מפני מה לא נאכלו היום אבל הם מונחים עד הערב שהן שתי דרישות האחד מפני מה נשרף זה ואלו עומדים ומונחים לאכילה והאחרת מפני מה לא נאכלו היום אבל המתינום מונחים עד הערב שאע"פ שהן נאכלים ליום ולילה היה להם להיות זריזין לאכלן כולן או מקצתן בו ביום וכך פירש רש"י שם שתי דרישות דרישה לנשרפת למה נשרפה ודרישה למונחות למה היו מונחות לערב ולא נאכלו ביום והרי דבריו אלו סותרים מה שפירש פה לכן נראה לי שטעות נפל בספרים וצריך להיות ומפני מה לא נאכלו שפירושו היום ומה שכתב למעלה מזה ואת שעיר החטאת שעיר מוספי ר"ח וג' שעירי חטאות קרבו בו ביום ומכולם לא נשרף אלא זה ונחלקו חכמי ישראל בדבר זה כו' אבל בקדשי שעה סמכו על מה שאמר להם במנחה ואכלוה מצות דמשמע ששני השעירים הללו שהיו קדשי שעה נאכלו לא שנאכלו ממש קאמר אלא שהונחו לערב לאכילה והכי פירושא שממה שאמר להם משה במנחה ואכלוה מצות שלא נאסרה להם באכילה אע"פ שהיו אוננים מפני שהיה קדשי שעה למדו מזה שגם השני שעירים של נחשון ושל יום השמיני שהיו קדשי שעה לא נאסרו באכילה אע"פ שהם אוננים ומפני זה הניחום לאכלם בערב אע"פ שמותר להם לאכלם גם ביום מאחר שקדשי שעה היו שאין אנינות נוהגת בהם לא חששו מאחר שזמן אכילתן ליום ולילה או שמא סוברים כר' יהודה ורבי שמעון שאמרו שלא הותר האנינות אלא בלילה ולפיכך הניחום לאכלם בערב ואותו שנשרף לא הניחוהו לאכלו בערב הוא מפני טומאה שנגעה בו אבל שעיר ר"ח שהוא קדשי דורות והאוננים אסורין ביום ובלילה מדאורייתא אליבא דרבי נחמיה או שנגעה בו טומאה אליבא דר' יהודה ורבי שמעון ואין תקנה אלא לשרפו שרפוהו מיד ואם תאמר והלא פנחס היה עמהם שלא היה אונן והיה ראוי לאכלו אליבא דר' נחמיה ולמה שרפוהו כבר תרצו בגמרא סבר לה כי הא דאמר ר' אלעאי אמר ר' חנינא לא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי דכתיב והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם אבל ממשה רבי' שהיה עמהם ואמר רב משה רבינו כהן גדול היה וחולק בקדשים היה לא קשיא דשאני משה דטרוד בשכינה היה כמו שתרצו בגמרא:

על אלעזר ועל איתמר בשביל כבודו של אהרן הפך פניו כנגד הבנים וכעס. דאם לא כן למה כעס עליהם ולא על אהרן שגם הו' בכלל הכעס והוצרך להשיב לו ותקראנה אותי כאלה ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני יי' וכך שנו בת"כ שאף אהרן היה בקצף:

לאמר אמר להם השיבוני על דברי. בת"כ וכן דרשו בכל לאמר שבתורה שאמר לו השם למשה צא ואמור להם דברי והשיבני אם יקבלום כמו שנאמר וישב משה את דברי העם אל יי' כדתניא בתורת כהנים ומייתי לה רש"י בפרשת ויקרא דאל"כ לאמר למה לי וכך דרשו גם כן גבי דבר אל בני ישראל ואמרת דבר להם ותחזור ותאמר להם הפרק פעם ופעמים כדי שיהא שגור בפיהם דאם לא כן ואמרת למה לי ומה שדרשו במלת לאמר השיבוני על דברי ובמלת ואמרת תחזור ותאמר להם הוא מפני שמה שדרשו במלת ואמרת לא שייך במלת לאמר דבאמירת משה לישראל שייך בה לומר למשה דבר ותחזור ותאמר להם פעם שנית כדי שתהא שגורה בפיהם אבל באמירת השם למשה שהמלמד אותו הוא הב"ה בכבודו ובעצמו שמוסר לו הדברים בתכלית השלמות ומשה הוא השלם שבשלמים אינו צריך לאמרו פעם ופעמים כדי שתהא שגורה בפיו וכן מה שדרשו במלת לאמר לא שייך במלת ואמרת מפני שאמירת השם לישראל היתה על ידי שליח וצריך השליח להשיב לשולחו אם נעשית שליחותו אם לא אבל אמירת משה לישראל שלא היתה על ידי שליח אלא הוא בעצמו לא שייך ביה לומר השיבני לדעת אם קבלו דברי אם לא כי הוא עצמו יודה אם קבלו דבריו אם לא אלא אם היתה האמירה ההיא אמירת שאלה שאז צריך תשובה בלי ספק ולפיכך פה שהיא דרך שאלה כתב בה לאמר מפני שאמר להם השיבוני על דברי: