מזרחי · שמות · פרק 19 · פסוק 13

מכאן לנסקלין שהן נדחין למטה מבית הסקילה שהיה גבוה שתי קומות. במכילתא ומייתי לה בסנהדרין פרק נגמר הדין ואע"ג דאיכא למימר סיני שאני אפי' למאן דיליף דורות משעה בריש הקומץ רבה מ"מ מדכתב קרא יסקל ויירה לשון עתיד ש"מ דאף לדורות קאמר והכי תניא בהדיא בפ' נגמר הדין מניין שאף לדורות כן ת"ל סקול יסקל ופר"י לשון עתיד ולא כתב סקול סקל או ירה ירה וא"ת כיון שכל הנסקלין נדחין ה"ל למכתב סקול יסקל וירה יירה בוי"ו דלשתמע מיניה דאין סקילה בלא דחייה י"ל דאי כתב ויירה בוי"ו ה"א אפילו מת בדחיי' לא יצא   עד שיסקל משום הכי כתב בדחייה יצא והכי תני' התם מנין שאם מת בדחייה יצא תלמוד לומר או ירה יירה ופי' רש"י או לחלק משמע וליכא למימר כיון דאו לחלק משמע לומר דבדחייה לחודה סגי נימא נמי דבדחייה לחודה סגי אפילו דחפוהו ולא מת דא"כ סקול ויירה למה לי הל"ל יסקל או יירה השתא דכתיבי הני לא כתבינהו אלא לרבוייא לומר לך דתרויהו בעינן סקילה ודחייה ואהני או לחלק ולומר לך דביריי' לחודיה סגי להיכא דמת בה ואהני רבוייא דסקל וירה לומר דביריי' לחודיה לא סגי להיכ' דלא מת בה והכי תני' התם מניין שבדחיה תלמוד לומר סקול מניין שבסקילה ובדחייה תלמוד לומר סקול יסקל או ירה יירה ופירש רש"י מניין שבדחייה נדונו הנוגעים בהר תלמוד לומר ירה לא תגע בו יד וגומר ירייה לשון השלכה כמו ירה בים ומשמעות' דריש ולא רבוייא מניין שסקילת אבנים הוזכרה שם ת"ל סקול והוא לשון אבנים כדכתיב וסקלוה כל אנשי עירה באבנים מניין שבסקילה ובדחייה אם הוצרך לשתיהן כגון שדחפוהו ולא מת ת"ל סקול הרי רבויא הוא דאי חדא מיניהו סגי או הא או הא לכתוב יסקל או יירה מדכתיב הני אינו אלא לרבוייא אבל סקילה לחודיה בלא מיתה לא משכחת לה דהא כתיב קרא בהדיא יד העדים תהיה בו בראשנה להמיתו ויד כל העם באחרונה ותניא נמי ר' שמעון בן אלעזר אומר אבן היתה שם משאוי שני בני אדם נוטלה ונותנה על לבו אם מת בה יצא ואם לאו רגימתו בכל ישראל ואם כן לא צריך קרא לרבויי דחייה וא"ת כיון דאו לחלק משמע או הא או הא נימא נמי דהיכא דנסקל ומת יצא ולא בעינן דחייה ואמאי קאמרי כל הנסקלין נדחין דמשמע דלא סגי בלא דחייה י"ל עליך אמר קרא או ירה יירה דלא סגי בלא דחיה דאל"כ במאי מוקמינ' להאי בשנסקל ולא מת הא לא משכחת לה דהא כתיב יד העדים תהיה בו בראשונה כו' אלא עכ"ל דאפילו בנסקל ומת קמיירי דלא סגי בלא דחייה וא"ת כיון שהדחייה קודמת לסקילה לא ה"ל למכתב סקילה ברישא י"ל משום דעקר מיתת הנסקלין היא הסקילה ולא הדחייה שרוב הפעמים לא היו מתים בדחייה והיו צריכין סקילה נקט סקילה ברישא:

כשימשוך היובל קול ארוך הוא סימן סלוק שכינה והפסקת הקול וכיון שמסתלקין הם רשאין לעלות. הודיענו בזה שני עניינים הא' שהפעול של משוך הוא הקול כאילו אמר במשוך היובל את קולו והשני שפירוש יעלו יהיו רשאין לעלות לא שהוא חובה לעלות וכן תרגם אנקלוס אינון מרשן למיסק בטורא אבל מה שהוסיף לומר הוא סימן סילוק שכינה והפסקת הקול וכיון שמסתלקין הם רשאים לעלות הוא מפני שאין המשכת הקול סימן לנתינת הרשות לעלות בהר כמובן מן הכתוב דמה הוראה יש לזה על זה לפיכך אמר שמפני שהמשכת הקול הארוך היא הוראה על הפסקת הקול שכן דרך המנגנים אם בפה אם בכלי שיאריכו הקול וימשיכוהו בעת ההפסקה והפסקת הקול היא הוראה על סילוק השכינה שהרי לא באה אלא בקולות וברקים וקול שופר ונתינת הרשות לעלות היא אחר סילוק השכינה לפיכך אמר הכתוב שכשימשוך היובל קול ארוך הוא סימן שהכל רשאין לעלות על דרך ההתחייבות:

ושופר של אילו של יצחק היה. כתב הרמב"ן ז"ל ולא הבינותי זה כי אילו של יצחק עולה הקריב אותו והקרנים והטלפים כלם נשרפין בעולות אולי גבל הקב"ה עפר קרנו והחזירו למה שהיה. ולא ידעתי מי הכריחו לזה הפירש שיותר נכון היה לו לפרש האגדה הזאת כשפירש ממקום חבורו ששובאינו ראוי להקטרה כמו ששנינו בזבחים פרק תשיעי צמר שבראשי כבשים ושער שבזקן התישים והעצמו' והגידים והקרנים והטלפים בזמן שהן מחוברין מקטירין את הכל ואם פירשו לא יעלו דבהכי איתוקמא נמי ההיא דרב יהודה דפ' ראוהו ב"ד דאמר רב יהודה שופר של עולם לא יתקע בו ואם תקע יצא ופירש רש"י בשתלשו מחיים קמיירי דאילו לאחר זריקה אין מעילה לא בעורה ולא בקרניה שהכל לכהנים כדאמרי' במנחות ובזבחים נאמר לו יהיה בעולה ונאמר לו יהיה באשם מה אשם עצמותיו מותרין אף עולה עצמותיו מותרין הרי לך בפי' דכשפירשו ממקום חבורן לאחר זריקה הן לכהנים כעור העולה דכתיב ביה עור העולה לכהן לו יהיה וכשפירשו מחיים אית בהו מעילה אבל לאו בני הקטר' נינהו: