מזרחי · ויקרא · פרק 19 · פסוק 20

נחרפת לאיש מיועד' לאיש ואיני יודע לו דמיון במקרא. אבל בדברי רז"ל מצאנו האומר חרופתי ביהודה הרי זו מקודשת וזה אינו אלא לפי פשוטו אבל לפי מדרשו במסכת כריתות בפ"ד מחוסרי כפרה מאי נחרפת משתנית מבתולה לבעולה דא"ר יצחק לעולם אינו חייב אלא על שפחה בעולה בלבד שנ' והיא שפחה נחרפת לאיש מאי משמע דהאי נחרפת לישנא דשנוייא הוא פי' שנשתנית גופה מבתולה לבעולה דכתיב ותשטח עליו הריפות ואי בעית אימא מהכא אם תכתוש את האויל במכתש בתוך הריפות בעלי פי' חטין שנשתנו על ידי דישת המכתש כך האשה שנשתנית ע"י דישת האבר נקראת נחרפת כי ה"א הריפות אינו ה"א הידיעה כדע' המדקדקי' והה"א והחי"ת מתחלפים מפני שהם ממוצא א' שהאותיות שהן ממוצא א' הן מתחלפות בכמה מקראות אף כאן הריפות כמו חריפות ובשפחה כנענית שחציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי המותר בשפחה הכתוב מדבר כדתנן בכריתות בפרק ד' מחוסרי כפרה אי זו היא שפחה כל שחציה שפחה וחציה בת חורין דברי ר' עקיבא ות"ר והפדה יכול כולה ת"ל לא נפדתה אי לא נפדת' יכול כולה ת"ל והפדה הא כיצד פדויה ואינה פדויה חציה שפחה וחציה בת חורין ומאורסת לעבד עברי דברי ר' עקיבא דמדחייב עלה רחמנא ודאי מאורסת היא לישראל דהא תפשי בה קדושין ואי אפשר לומר שהיא מאורסת לישראל שאינו עבד עברי שהרי חציה שפחה והשפחה ארוסה לבן חורין ולא לעבד כנעני שהרי חציה בת חורין ובת חורין אסורה לבעד כנעני הא כיצד עכ"ל שאינה מאורסת אלא לעבד עברי שרבו מוסר לו אפילו כולה שפחה כנענית כדאיתא בקדושין כ"ש חציה שפחה וחציה בת חורין:

והפדה לא נפדתה פדויה ואינה פדויה וסתם פדיון בכסף או חופשה בשטר. כדתניא בת"כ והפדה לא נפדתה בכסף ובשוה כסף מניין אף בשטר ת"ל או חופשה לא נתן לה ולהלן הוא אומר וכתב לה מה להלן בשטר אף כאן בשטר אין לי אלא כסף בחציה ושטר בכולה מניין אף בשטר בחציה תלמוד לומר או חופשה לא נתן לה מה כסף בחציה כדכתיב והפדה לא נפדתה דמשמע פדויה ואינה פדויה אף שטר בחציה שאם שחרר חציה בשטר הויא חציה משוחררת שהעבד משתחרר בין כלו בין חציו בין בכסף בין בשטר כדתנן בגיטין בפרק השולח מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד ובגמרא תנו רבנן המשחרר חצי עבדו קנה דברי רבי וחכמים אומרים לא קנה ואמר רבה מחלוקת בשטר דרבי סבר והפדה לא נפדתה או חופשה לא נתן לה מקיש שטר לכסף מה כסף בין חציו בין כלו אף שטר נמי בין חציו בין כלו ורבנן גמרי לה לה מאשה מה אשה לחציה לא אף עבד לחציו לא אבל בכסף דברי הכל קנה פדויה ואינה פדויה ועד כאן לא קמיפלגי אלא בשהיה כלו שלו ושחרר חציו אבל בעבד של שני שותפין כל אחד יכול לשחרר חלקו בין בכסף בין בשט' דהא לא קמשייר מידי:

בקורת תהיה יש על ב"ד לבקר על הדב' שלא לחייבה מיתה כי לא חופשה ואין קדושיה גמורין. פי' יש אזהרה על שיעיינו בדין האשה הזאת שלא יחשבו שאחר שהיא מאורסת לעבד עברי שהוא ישראל גמור אשת איש גמורה היא וראוי לחייבה מיתה כי אין הדבר כן שהרי לא חופשה כולה אלא חציה ועדיין שם שפחה כנענית עליה ואין קדושיה קדושין גמורין ואם כן אין חיוב מיתה עליה וכל זה אינו אלא לפי פשוטו של מקרא אבל רבותינו בפרק ארבע מיתות למדו מכאן שהיא במלקות דתנו רבנן בקורת תהיה מלמד שלוקה יכול שניהם לוקין ת"ל תהיה היא לוקה והוא אינו לוקה ומנין דהדין בקורת לישנא דמלקות היא אמר רבי יצחק תהא בקורא כדתנן גדול שבדיינים קורא ופירש רש"י תהא בקורא שהן קוראים עליה והפלא ה' את מכותך שכך קורין על הלוקין כדאיתא במסכת מכות:

תהיה היא לוקה ולא הוא. דלא תימא גלה הכתוב מלקות באשה ואשם באיש וילמוד הא' מחבירו שתהיה האשה לוקה ומביאה אשם והאיש לוקה ומביא אשם כמו ששנינו כל העריות כולן אחד האיש ואחד האשה שוין במכות ובקרבן שבמזיד שניהם לוקין כדקיימא לן איש או אשה אשר יעשו מכל חטאת האדם וגו' השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ואם שניהם שוגגין מביאין קרבן דבתרווייהו כתיב כרת ממזיד כדכתיב ונכרתו הנפשות העושות וכל שזדונו כרת שגגתו חטאת לכך נאמר תהיה למעט היא לוקה ולא הוא ואם תאמר אימא הוא מיעטיה קרא ממלקות אבל היא תלקה ותיתי קרבן והיאך שנינו שהשפחה חרופה לא השוה הכתוב לא את האיש לאשה במכות ולא את האשה לאיש בקרבן כבר תרצו שם בגמרא והביא את אשמו כתיב הוא ולא היא:

כי לא חפשה לפיכך אינו חייב עליה מיתה שאין קדושיה קדושין. מפני שאין כי לא חופשה טעם על לא יומתו רק על שאין קדושיה קדושין כי כל שלא חופשה הרי היא שפחה ואין קדושיה קדושין לפיכך הוצרך הרב להוסיף על לא יומתו שאין קדושיה קדושין להורות כי מאמר לא חופשה הוא טעם למאמר שאין קדושיה קדושין לא על לא יומתו:

הא אם תופשה קדושיה קדושין וחייבין מיתה וכן שנינו בתורת כהנים לא יומתו כי לא חופשה הא אם חופשה הרי אלו חייבין מיתה. ומה שהכריחם לומר הדוקיא הזאת פה אף על פי שכל התורה כולה היא כללות שמכלל לאו אתה שומע הין ומכלל הין אתה שומע לאו הוא מפני שהמדוקיא הזאת למדנו שהמשחרר את עבדו בשטר שחרור יצא לחרות ומותר לישא בת חורין ואם היתה שפחה קדושיה קדושין והיא אשת איש גמורה והבא עליה חייב מיתה וכבר נחלקו רבותינו על זה שרבי אומר כשם שהשטר גומר השחרור כך הכסף גומר להתירן לבני חורין ואף על גב דכי לא חופשה דדייקינן מינה הא חופשה קדושיה קדושין בשטר קמיירי כדתניא בת"כ מניין אף בשטר תלמוד לומר או חופשה לא נחן לה מכל מקום כיון דלעיל מינה כתיב והפדה לא נפדתה או חופשה לא נתן לה והשוה הפדיון שהוא בכסף כדתניא בתורת כהנים והפדה לא נפדת' בכסף ובשוה כסף עם השטר דכתיב או חופשה לא נתן לה הרי הכסף גומר כמו השטר ורבי שמעון משם רבי עקיבא אומר יכול יהא הכסף גומר בה תלמוד לומר כי לא חפשה עירה כל הפרשה לכי לא חפשה מלמד שאינו גומר בה אלא בשטר פי' עירה כמו המער' מכלי אל כלי ששפך הכתוב כל כח השחרור וההתר הנאמר בפרשת שפחה חרופה בשטר ואמר כי לא חופשה שכל זמן שלא חופשה בשטר לא יומתו אע"פ שנפדת בכסף שאין הכסף גומר ההתר כי אם השטר ומסיק תלמודא בפ' השולח דאין הלכה כר' שמעון: