מזרחי · שמות · פרק 20 · פסוק 8

זכור ושמור בדבור א' נאמרו כו'. במכילת' דאם לא כן יהיו הדברות הראשונות מתחלפות מהאחרונות ואי אפשר זה שהרי בראשונות כתוב וידבר אלהים את כל הדברים האלה אנכי יי' אלהיך כו' ובאחרונות כתיב אחר הדברות מיד את הדברים האלה דבר יי' אל כל קהלכם ובשלמא בשאר לשונות החלוף שב' הראשונות והאחרונות אין להקפיד בהן מפני שהטעם בשניהם א' הוא והעבריים ישמרו הטעמים לא המלות אלא בזכור ושמור שהאחד עשה והאחר לא תעשה כדאית' בפרק מי שמתו מאי איכא למימר אלא עכ"ל בדבור אחד נאמרו ולכן אמרו גם כן גבי מחלליה מות יומת וביום השבת שני כבשים ובשאר הדומים לו שבדבור אחד נאמרו כדי שלא יהיו דברי השם סותרים זה את זה וכן כתב הרמב"ן ז"ל שרבותינו הקפידו בזה ואמרו זכור ושמור בדבור אחד נאמרו ולא הקפידו בלשונות האחרות שנתחלפו בהם מפני שזכור מצות עשה שנזכור יום השבת לקדשו ולא נשכחהו ושמור אצלם מצות לא תעשה שכל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה ויזהיר בשמור אותו לקדשו שלא נחללנו ואין ראוי למשה שיחליף דברי השם ממצות עשה אל מצות לא תעשה א"ק דאם כן יהיה קדוש היום עשה ולא תעשה ועוד האי שמור השמר דעשה הוא וכל השמר דעשה עשה כדאיתא בפרקא בתרא דיומא ואף על פי שפירש הרמב"ן ז"ל לקדשו שלא נחללנו מכל מקום כיון שהוא בצור' עשה אינו אלא עשה שהרי אפילו גבי שבתון שבות שפירושו שלא לעשו' מלאכה אמרו שהיא מצות עשה מפני שהוא בצור' עשה כל שכן במלת לקדשו ועוד שאין ראוי לפרש לקדשו דשמור אלא כמלת לקדשו דזכור שהוא מורה על קריאת הקדוש בפירוש מקרא קדש לא שלא נחלל את השבת כמו שפירש הרמב"ן ז"ל שאם כן יהיה פירוש לקדשו דזכור לקרותו קדש ופי' לקדשו דשמור שלא לחללו ואין זה סותר לזה אעפ"י שהאחד עשה והאחר לא תעשה מכיון שאין שניהם על עניין אחד לכן נרא' לי שאין הטעם של זכור ושמור בדבור אחד נאמרו מפני שהאחד עשה והאחר לא תעשה כדפירוש הרמב"ן אלא מפני ששמור את יום השבת על כרחך לומר שאינו דבק עם מלת לקדשו דהיכן מצינו שצוה השם קודם הדברות על קדוש היו' והלא לא נצטוו קודם הדברות רק למר על אזהרות שבת והלכותי' ולמר אף על התחומין כדאיתא בשבת פר' ר' עקיבא וא"כ עכ"ל שכאשר צוך אינו דבק עם מלת לקדשו רק עם מלת שמור כאילו אמר שמור את יום השבת כאשר צוך יי' אלהיך ולקדשו שפירושו שמור את יום השבת מלעשות בו מלאכה כאשר צוך יי' אלהיך במרה וגם לקדשו בקדוש היום ואחר שאזהרת שמור לא הוזכרה בדברו' הראשונות איך תבא בדברות האחרונות לפיכך הוכרחו לומר זכור ושמור בדבור א' נאמרו ולכן לא הקפידה התורה להזכיר האזהרה הזאת בדברות הראשונות מאחר שהיא נכללת בדבור זכור וכן נראה גם מדברי רש"י ז"ל ממה שפירש בפרק מי שמתו גבי כל שישנו בשמירה דלא תעשה מלאכה ולא מצינו שמירה בשום מקום גבי לא תעשה מלאכה אם לא בשנפרש שמור דבק עם כאשר צוך שהוא השבת שנצטוו בו במרה:

זכור לשון פעול הוא כמו אכול ושתה כו'. וכן פתרונו תנו לב לזכור תמיד את יום השבת כו'. זו הסברא לא מצאתיה לשום אחד מהמדקדקים כי כלם סוברים שהצווי על שני פנים הפ"א בשבא והעי"ן בחולם או בקמץ והמקור על ג' פנים השנים כמו הצווי והשלישי הפ"א בקמן והעי"ן בחולם הצווי מורה על יחיד נמצא הצווי על הפעולה ההיא והמקור מורה על המחשבה לא על הפעולה כי פירוש זכור זכור תזכור שפירושו תחשוב לזכור ואחר כך תזכור בפועל ובזה יבדל הצווי מהמקור וכאשר יבא הפ"א בקמץ והעי"ן בחולם שהוא המקור והוא מור' על הפעולה עצמה אומרים כל המדקדקים שבא המקור ההוא במקום צווי ולא שהוא צווי כי הצווי לא יבא בשום מקום הפ"א בקמץ והעי"ן בחולם ולכן בזכור ושמור המורים על הפעולה עצמה אמרו שבא המקור במקום צווי אבל הרב ז"ל סובר שכאשר יבא הפ"א בקמץ והעי"ן בחולם והוא מורה על הפעולה איננו לא מקור ולא צווי שאם היה מקור לא היה מורה על הפעולה כי אם על המחשבה ואם היה צווי לא היה הפ"א בקמץ רק הוא ממוצע בין המחשבה והפועל והיא הפעולה התמידית שהיא מחוברת מהמחשבה והפועל כי בעת עשיית הפעולה חושב לעשותה כן תמיד וזהו שכיון הרב באמרו תנו לב לזכור תמיד שפירושו שתהיה בו הזכירה תמיד לא כפירוש זכור ברית אברהם. שפירושו עתה וגבי צרור את המדיני' פי' צרור כמו זכור ושמור לשון הווה עליכם לאייב אות' שפירוש' שתהיה פעולת הצרירה והאיבה מתמדת והולכת   והיא הפעולה המחובר מהמחשבה והפועל:

שאם נזדמן לך חפץ יפה תהא מזמינו לשבת. במכילתא ומה שטען הרמב"ן שזו ברייתא היא ששנויה במכילתא כך רבי אלעזר בן חנניא בן גרא אומר זכור את יום השבת לקדשו תהא זכרו מאחד בשב' שאם נתמנה לך חפץ יפה תהא מתקנו לשם שבת אבל בלשון יחיד היא שנויה ואינה כהלכה שהרי בגמרא אמרו תניא אמרו עליו על שמאי הזקן שכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת כיצד מצא בהמה נאה אומר תהא זו לכבוד שבת למחר מצא אחרת נאה הימנה מניח השנייה ואוכל את הראשונה אבל הלל הזקן מדה אחרת הית' בו שכל מעשיו לשם שמים שנאמר ברוך יי' יום יום תניא נמי הכי ב"ש אומרים מחד בשביך לשבתיך וב"ה אומר ברוך יי' יום יום יעמוס לנו ובמכילתא אחרת שמאי הזקן אומר זכירה עד שלא תבא שמירה משתבא ומעשה בשמאי הזקן שלא היה זכרון שבת זז מפיו לקח חפץ טוב אומר זה לשבת כלי חדש אומר זה לשבת אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה בו שהיה אומר כל מעשיך יהיו לשם שמים והלכה כבית הלל: נראה לי שאינה טענה מפני שלא נחלקו בית הלל עם ב"ש אלא בעניין המאכלות שהרי קודם שהביא הגמרא הברייתא של מחלוקת בית שמאי וב"ה הביא הברייתא של מחלוקת שמאי הזקן והלל הזקן שהוא על המאכלות ואח"כ הביא מיד הברית' של מחלוקת בית שמאי ובית הלל משמע שגם המחלוקת הזאת בעניין המאכלות היא שנויה ולכן אם יהיה הלכה כב"ה אינו אלא בעניין המאכלות שהם דברים המצויי' תמיד וראוי לומר עליהם ברוך יי' יום יום יעמוס לנו אבל הבריתא של מכילתא האחרת שהמחלוקת שבין שמאי הזקן והלל הזקן היא על החפצים הנאים והכלים החדשים שאינם מצויים תמיד ולא מצינו שנחלקו בהם ב"ש וב"ה נימא בהו הלכ' כשמאי הזקן ומהתמ' מהרמב"ן ז"ל היאך לא חלק בין מחלוקת המאכלות למחלוקת החפצים והלא הוא עצמו כתב אחר זה והלל עצמו מודה במדרשו של שמאי אבל היתה בו מדה אחרת במאכלים מפני שכל מעשיו לשם שמים משמע שיש לחלק במדרש הזה בין המאכלים לחפצים הטובים ולכלים החדשים ותהיה בזה הלכה כשמאי הזקן וא"כ הברית' הזאת ששנו בה אם נזדמן לך חפץ יפה בלשון רבים היא שנוייה ולא בלשון יחיד כדכתב הרמב"ן: