מזרחי · ויקרא · פרק 19 · פסוק 9

לא תכלה פאת שדך שיניח פאה בסוף שדהו. כדתניא בת"כ אין פאה אלא בסוף פי' בגמר קצירו ולא שיקצ' אותה קודם לכן אע"פ שהניח פאה בתחלת השדה או באמצעה לא קיים מצות פאה עד שיניח בסוף שדהו כדמשמע מלא תכלה אין פאה אלא בשעת הכלוי וכבר נתנו טעם בת"כ ומייתי לה בפרק במה מדליקין למה אמרה תורה הנח פאה בסוף שדהו בשביל ארבעה דברים מפני גזל עניי' שלא יראה בעל השדה שעה פנוי' שאין עניים אצלו ויאמר לקרובו עני מהר בא וטול את זה עד שלא יבואו אחרי' אבל עכשיו שמניח' בגמר קציר השדה העניים רואי' ובאים ומפני חשד שלא יהיו עוברין ושבי' אומרי' תבא מארה לזה שלא הניח פאה בשדהו ומפני בטול עניים שלא יהיו עניים יושבי' ומשמרים כל היו' אימתי יניח בעל השדה פאה בשדהו אבל עכשיו שיודעין שאינו מניחה אלא בסוף שדהו הולכים ועושין מלאכתם ובשעת גמר השדה הם באים ואינם בעלים ממלאכתם ומפני הרמאים העוברים על לא תכלה ואומרים כבר הנחנוה ומה ששנינו במסכ' פאה ניתנין פאה בתחלת השדה ובאמצעה רבי שמעון אומר ובלבד שיתן לבסוף כשיעור בעבר והפרישה הפאה בתחלתה או באמצעה מיירי ששם פאה עליה וזהו ששנינו בתורת כהנים מכאן אמרו נתן בין בתחלה בין באמצע בין בסוף הרי זו פאה ובלבד שלא יפחו' באחרונה מאחד מששים אבל למצוה אינו מניח אלא בסוף שדהו:

ולקט קצירך שבלים הנושרים בשעת קצירה אחת או שתים אבל שלש אינו לקט. פירוש בשעת קצירה ולא בשעה קטוף שאם היה הולך בתוך שדהו וקוטף מלילות ונושר מידו אין זה לקט כדתני' בת"כ ולקט קצירך ולא לקט קטוף דסתם קציר לא הוי אלא במגל והא דתני' בת"כ קצר מלא ידו תלש מלא קומצו והכהו קוץ או עקצו עקרב או נבעת ונפל מידו על הארץ הרי זה של בעל הבית פירוש שלא נשר בשעת התלישה הא אם נשאר התלישה הוי של עני אלמא אפילו בתלוש יש בו דין לקט מיירי בדבר שאין דרכו ליקצר אלא על ידי תלישה כגון עדשים ואפוני' וכיוצ' בהם שתלישתן היא קצירתן אבל דבר שדרכו ליקצר אם תלש אותו או אם קטף אותו אין בו דין לקט ומה שאמר אחת או שתים אבל לא שלש כך שנינו בפרק ששי דמסכת פאה שתי שבלי' לקט ושלש אינו לקט כדברי ב"ה וראיתו מדכתי' בפ' אמור לעני ולגר תעזוב אותם מיעוט רבים שנים ולא כבית שמאי שאמרו ג' נמי לקט ומביא ראיה מדכתי' בפרש' כי תצא כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה הרי כאן שלש א' לכל אחד ואחד: