מזרחי · ויקרא · פרק 22 · פסוק 15

ולא יחללו וגו' להאכילם לזרים והשיאו אותם את עצמם יטענו עון באכלם את קדשיהם שהובדלו לשם תרומה וקדשו ונאסרו עליהן וא"ת במיכלהון בסואבא שלא לצורך תרגמו כן. פי' נראה שדעת המתרגם היה שלא יחללו מוסב למעלה אל וינזרו מקדשי בני ישראל כלומר יזהרו בהם שלא יחללום וישיאו את עצמם עון בשיאכלו' בטומאה ולפיכך כתב ואין צורך כי כבר אפשר שיפורש ולא יחללו על עניינו שלא יאכילו' לזרים. והרמב"ן ז"ל טען ואמר ולא הבינותי דעתו כי יראה מדבריו שזה הלאו הוא אזהרה לכהנים שלא יאכילו תרומה לזרים ואם כן ראוי שנפרש שיהיה והשיאו אותם כנוי לישראל שיטעינו הכהנים את ישראל עון אשמה כאשר יאכלו הקדשים ולמה הוצרך רבי ישמעאל לדרשו בעצמם ועוד שלא הוזכר זה הלאו בגמרא אבל הוא אסור לעשות כן כבשאר כל האסורין עכ"ד. ונ"ל שמה שטען ואם כך ראוי שנפרש שיהיה והשיאו אותם כנוי לישראל ולמה הוצרך רבי ישמעאל לדרשו בעצמה אינו טענה כי יש לומר שלא מהכרח הכתוב הוכרח לדרשו כן כי מצד הכתוב אפשר לדרוש מלת אותם כנוי לישראל ויהיה פירושו שאם יאכילו אותם לזרים יטעינו הכהנים על הזרים עון אשמה גם אפשר לפרש מלת אותם על עצמם ויהיה פירושו שאם יאכילו אותם לזרים יטענו הכהנים עון אשמה אך קבלה היתה בידי רבי ישמעאל שאם יאכילו תרומה לזרים יטענו הכהנים עון אשמה ולפיכך חייב מזה שפירוש אותם האמור פה בעצמם וכיוצא בזה גבי ויקבור אותו בגיא קבלה היתה בידו שהוא בעצמו קבר את עצמו ולפיכך חייב מזה שפירוש אותו עצמו ולא שפירוש אותו מורה על הפעול כי אז יהיה ויקבור אותו הקדוש ברוך הוא הנזכר למעלה וזהו הפך קבלתו שאם לא תאמר שמצד קבלתו אמר זה תקשה ליה להרמב"ן עצמו שפירש ולא יחלל אזהרה לזרים שלא יאכלו תרומה מי הכריחו לרבי ישמעאל לפרש כן עד שיחוייב לפרש והשיאו אותם בעצמם והלא כבר היה אפשר לו לפרש ולא יחללו אזהרה לכהנים שלא יאכילו תרומתם לזרים שאם יאכילום יעעינו עליהם עון אשמה שזה הנראה יותר לפי פשוטו של מקרא שאם כפירושו שהוא אזהרה לזרים ולא יחללו את קדשיה' מיבעי ליה כי מאת קדשי בני ישראל משמע הקדשים שהקדישו בני ישראל ונתנום לכהנים וכן גבי ויקבור אותו מי הכריחו לפרש מלת איתו עצמו יותר נכון היה שיפרש אותו כמשמעו על הפעול ויהיה ויקבור הקדוש ברוך הוא הנזכר למעלה וכמוהו רבים ועוד שחוץ מקבלתו הוא מוכרח גם כן שיפורש כן שאם נפרש אותם כנוי לבני ישראל שאז יהיה פירושו שיטעינו הכהנים את ישראל עון אשמה ממה נפשך קשיא שאם פירוש עון אשמה הוא בידי שמים הרי כבר אמור וכל זר לא יאכל קדש וסמיך ליה ומתו בו כי יחללוהו ומשם למדו רז"ל שזר שאכל תרומה חייב מיתה בידי שמים ואם פירוש עון אשמה הוא כמשמעו לא חיוב מיתה לא היה צריך לזה שמאחר שהם חייבים מיתה בידי שמים יש בהן עון אשמה שאם לא היה בהם עון אשמה לא היו חייבים מיתה ומה שטען עוד שלא הוזכר זה הלאו בגמרא לא ידעתי מהיכן הוציא מדברי רש"י ז"ל שהיא אזהרה עד שטען עליו דילמא רש"י ז"ל לא פירש זה אלא שלילה והוא דבק עם מה שלמעלה ממנו שכאשר יאכל זר מן התרומה בשגגה צריך לקונסו לפרוע הקרן והחומש כדי שלא יחללו הכהנים את תרומתם להאכילם לזרים ויטענו הכהנים בזה עון אשמה כי הזרים מפני פחדם מן הקנס יהיו נמנעים מלאכלה: