מזרחי · שמות · פרק 21 · פסוק 20

והרי הי' בכלל מכה איש ומת דאיש אף כותי במשמע כדלעיל וכ"ש עבד וכו' דשייך בכל המצו' שהאשה חייבת בהם בכלל רעהו הוא וא"ת אי הכי כיון דגלי קרא בעבד לידון בדין יום או יומי' והא גם ישראל נידון בדין יום או יומים י"ל מדה בתור' היא שכל דבר שהי' בכלל ויצא לדון בדבר חדש אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב בפי' ולא הוה גמר מכלליה ולא כלליה גמר מיניה וא"ת עד שנדי' אותו במדה זו נדין אותו במדה דדב' שהיו בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד כל עצמו יצא אלא ללמד כל הכלל כלו ויהא גם ישראל נדון בדין יום או יומים י"ל שאין דנין במדה זו אלא כשהכלל באסור והפרט באסור דומיא דשלמים שהיה בכלל כל הקדשים באסור אכילת קדשים בטומאה ויצאו מן הכלל ואסר אכילתה בטומאה שהכלל באסור והפרט באסור אבל כשהכלל באסור והפרט בהתר כאשת את שיצאת מכלל כל העריו' להתירה במקו' מצוה אין דגין אותו אלא במדה דדבר שהי' בכלל ויצא לידון בדבר חדש שאי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש ולא הוא גמר מכלליה ולא כלליה גמר מיניה ודוקא אשת אח הוא דשריא במקום מצוה אבל שאר עריות לא כמבואר בריש פ"ק דיבמות וא"ת למ"ד בזבחים בריש אי זהו מקומן נהי דלא גמיר איהו מכלליה מ"מ כלליה גמר מיניה יהא גם ישראל נדון בדין יום או יומים כמו העבד והאמה י"ל דאף לדידיה לא גמיר כלליה מיניה אלא מידי דלאו חדוש בו כגון באשם מצורה שחיטתו בצפון אי הוה כתיב ביה ולא הוה כתיב בשאר אשמות גמר' שאר אשמות מיניה דלאו חדוש הוא אבל מידי דחדוש הוא כגון מתן דמו שבזה למזבח ובזה שנה לבוהנו' לא גמיר מיניה אבל ליכא לאקשויי למ"ד לא הוה גמיר מכלליה ולאו כלליה גמיר מיניה היכי יליף רוצח מעבד לומר שמיתתו בסייף דומיא דעבד דכתיב ביה נקום ינקם ואין נקימה אלא בסייף כדכתיב חרב נוקמת נקם ברית דאיכא למימר רוצח שמיתתו בסייף לאו מעבד קא יליף לה אלא מדכתיב שופך דם האדם באדם דמו ישפך ששפיכות דמים אינו אלא בסייף אבל הרמב"ם והסמ"ג כתבו שהרוצח מיתתו בסייף שנאמר נקום ינקם כו' וצ"ע:

בשבט בשיש בו כדי להמית הכתוב מדבר או אפילו אין בו כדי להמית ת"ל בישראל ואם באבן יד אשר ימות בה הכהו והלא דברים ק"ו כו'. מסיפיה דקרא דכתיב ביה או בכלי עץ יד אשר ימות בו הוא דקא מפיק שהשבט הזה בשיש בו כדי להמית הוא שהעץ מפרש על השבט לא האבן אבל במכילתא כתוב בו במקום באבן בכלי עץ:

ועל אבר שהוא כדי להמית. במכילתא מפיק לה מוארב לו וקם עליו עד שיתכוין לו להמיתו ואם לא היה האבר שהכהו כדי להמיתו לא נתכוון בו להמיתו וא"ת אם כן בשבט למה לי ת"ל מק"ו דישראל כבר הקשו זה במכילתא ותרצו אם אמרת כן ענשת מן הדין לכך נאמר בשבט ללמדך שאין עונשין מן הדין: