מזרחי · ויקרא · פרק 9 · פסוק 1

ביום השמיני שמיני למלואים הוא ר"ח ניסן שהוקם המשכן בו ביום. פי' בכ"ג באדר היתה תחלת המלואים וזהו שפי' בפסוק קח את אהרן פרשה זו נאמרה שבעת ימים קודם הקמת המשכן וזהו אליבא דת"כ שפירשו ואת שעיר החטאת דרוש דרש משה והנה שורף שעיר זה שעיר של נחשון החטא' זה חטאת יום שמיני דרוש דרש משה זה שעיר של ר"ח דכתיב ביה ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה אי זה שעיר הוא נושא את עון העדה זה שעיר של ר"ח שנאמר ושעיר חטאת אחד לכפר עליכם וכיון דשמיני זה הוא שמיני למלואים דעלה קאי א"כ שמיני למלואים הוא ר"ח ניסן ולא כמו שאמרו בספרי משם ר' עקיבא גבי ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם מי היו מישאל ואלצפן היו שנטמאו לנדב ואביהו ושם כתיב ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא ודרשו בו ביום ההוא לא היו יכולים לעשות אבל יכולין היו ביום של אחריו אלמא שביעי שלהן היה בערב הפסח ונמצא שיום ראשון שלהן שבו מתו נדב ואביהו' היה בשמיני לניסן וכיון דיום מיתתם היה בשמיני לניסן נמצא שהשמיני למלואים היה שמיני לניסן וא"כ צ"ל דפירש ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים פתח זה הוא במקום פתח אהל מועד לא בפתח אהל מועד ממש שהרי עכ"ל שכל אותן הימים של מלואים לא היה שם פתח קבוע שהרי כל אותן הימים היה מקימו וסותרו שכך אמרו בויקרא רבה שהיה משה מעמידו ומפרקו שני פעמים בכל יום ר' חנינא הגדול אומר ג' פעמים בכל יום שנאמר תקים הוקם ויקם אחת לתמיד של שחר ואחת למלואים ואחת לתמיד של ערב דאל"כ מאי באחד לחדש הוקם המשכן דקאמר וכך כתב גם רש"י ז"ל גבי ויצאו ויברכו את העם אמרו ויהי נועם יי' אלהינו עלינו יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם לפי שכל שבעת ימי המלואים שהעמידו משה למשכן ושמש בו ופרקו בכל יום לא שרתה בו שכינה והיו ישראל נכלמים ואומרים למשה כו' ומה שטען החכם רבי אברהם בן עזרא ז"ל שאם הדבר כן היה ראוי להזכיר השעיר של ר"ח ולא הזכיר רק קחו שעיר עזים לחטאת וזהו שדרש משה ועוד אם היה שעיר ר"ח למה לא הזכיר שנים פרים ואיל אחד ושבעה כבשים וכאשר הזכיר מלבד עולת הבקר היה ראוי שיאמר ומלבד עולת החדש כבר השיבותי למעלה בפסוק קח את אהרן ע"ש:

ונטל עשר עטרות השנויות בסדר עולם. ראשון למעשה בראשית ראשון לנשיאים ראשון לכהונה ראשון לעבודה ראשון לירידת האש ראשון לאכילת קדשים ראשון לאסור הבמות ראשון לשכון שכינה על ישראל ראשון לברך את ישראל ראשון לחדשים כו' בסדר עולם ומייתי לה בשבת פרק ר' עקיבא ופרש"י ז"ל ראשון לבריאת עולם שא' בשבת היה לנשיאים לחנוכת הבית לכהונה שעד שמיני למלואים היתה העבודה בבכורות לעבודה לסדר עבודת צבור תמידין ושאר קרבנות של תרומת הלשכה לאכילת קדשים במחיצה שעד עכשיו היו נאכלים בכל מקום לשכון שכינה בישראל שכינה שרתה שם כדכתיב ושכנתי בתוכם מכלל דעד השתא לא שכן לברך ברכת כהנים כדכתיב וישא אהרן את ידיו וגו' לאסור הבמות מעכשיו נאסרו שהוא ראוי לפתח אהל מועד כדכתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו וא"ת אם היה ר"ח ניסן שבו הוקם המשכן באחד בשבת א"כ היה ר"ח ניסן שבו יצאו ממצרים רביעי בשבת דתניא אין בין ר"ה לר"ה אלא ארבע ימים בלבד ואם כן קשיא הא דתניא פסח שבו יצאו ישראל ממצרים יום ה' היה ותניא נמי גבי ויסעו מאלים ויבאו כל העדה בט"ו יום לחדש השני אותו יום שבת היה ומדט"ו בו היה בשבת ריש ירחא דניסן היה בה' בשבת כבר תרצו בגמרא דההיא שתא שבעה חסרים עבוד ולא היו בין פסח לפסח אלא שלשה ימים:

לזקני ישראל להשמיעם שעל פי הדבור אהרן נכנס ומשמש בכהונה גדולה ולא יאמר מאליו נכנס. אבל לא כדי שיאמר להם לומר לישראל להביא הקרבנות הצריכים להביא באותו יום שזה לאהרן נאמר כדכתיב ואל בני ישראל תדבר לאמר ואף על פי שלא אמר משה לאהרן לפני הזקנים והקרב לפני יי' כאשר צוה יי' אף על פי כן הזקנים דנו מעצמם שכל דבריו דברי אשם ואין צריך לומר כאשר צוה יי' ומה שהוצרך לומר בפרשה הקודמת בפרשת המלואים ויאמר משה אל העדה זה הדבר אשר צוה יי' לעשות ויקריבו כו' ופרש"י שלא תאמרו לכבודי ולכבוד אחי אני עושה אלמא אפי' במשה עצמו היו מסופקים שמא מעצמו היה עושה זה ולא מפי השם כל עוד שלא יאמר שהשם צוה אותו י"ל שמאותו הפועל שחנך אותן בעת המלואים להרגילן בעבודה שגלה שהוא על פי הדבור ידעו והבינו שכל מה שמצוה משה לאחיו לענין הכהונה כולו על פי הדבור ומה שאמר להשמיעם שעל פי הדבור אהרן נכנס ומשמש בכהונה גדולה אף על פי שלא נזכר פה כהונה גדולה וכן אמרו במדרש תנחומא כדי שלא יאמרו מעצמו הוא נעשה כ"ג ומשמש בכהונה גדולה וכן כתב גם רבינו ישעיה בפ' ת"כ קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל להראותם שעל פי הדבור הם מתחנכים בכהונה גדולה שמא י"ל שמפני שלא היה צריך להשמיעם פה שעל פי הדבור הוא נכנס ומשמש בכהונה מכיון שכבר השמיעם זה במלואים בהקהל את העדה שמסתמא מאחר שהלבישם לפניהם עם בגדי כהונה ומשחם עם שמן המשחה אין זה אלא שיכניסם לעבוד' כהונה לפיכך אמר שבא להשמיעם פה שעל פי הדבור הוא נכנס ומשמש אף בכהונה גדולה שהיא מין אחר מעבוד' כהן הדיוט דאל"כ תרתי למה לי או שמא מפני שהקרבנות הללו הם עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה כמו הקרבנות שמביא כ"ג ביום הכפורים דכתיב בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה ופר כמו עגל בלא זכר שנה וכמו שאמר ביום הכפורים את פר החטאת אשר לו שיהיה משלו ולא משל צבור אף כאן את עגל החטאת אשר לו שיהיה משלו ולא משל צבור הנה רמז בזה שאהרן יהיה מקריב תמיד כמו הקרבנו' הללו ביום הכפורי' שהיא עבודת כ"ג ואע"פ שעגל החטאת הזה הוא חטאת חיצונה ופר חטאת של יום הכפורים הוא חטאת פנימית מ"מ הרי הוא נדון כמו פר יום הכפורים בשרפה אע"פ שהיא חטאת חיצונה ולא מצינו חטאת חיצונה נשרפת אלא זו ושל מלואים מפני שטעם כולן לכפר על מעשה העגל ויש כדמות ראיה על זה שהרי לא אמר משה לאהרן ולבניו קרבו אל המזבח ועשו את חטאתכם ואת עולתכם וכפרו בעדכם ובעד העם ועשו את קרבן העם או מקצתן לאהרן ומקצתן לבניו אלא לאהרן לבדו צוה לעשותן ולא בעבור כבודו של אהרן אמר כך שהרי במעשה הקרבנות כתיב ויקרב אהרן אל המזבח וישחט ויטבול אצבעו בדם ויתן על קרנות המזבח ואת הדם יצק ואת החלב וגו' הקטיר ואת הבשר ואת העור שרף וישחט את העולה ויזרקהו ויקטר וירחץ ויקרב את קרבן העם וגו' עד סוף הענין שכלן נעשו על ידו ובניו לא עשו כלום רק שנתנו בידו הדם והנתחים להיות מוכנים לפניו לעשותן בלתי טורח שנראה מזה שהעבודה הזאת היא מיוחדת לאהרן לבדו בשאר העבודות המיוחדות לכ"ג והיינו כהונתו של כ"ג אבל ממה שכתוב אחר זה זה הדבר אשר צוה יי' תעשו וירא אליכם כבוד יי' אין ראיה שאמר להם שזהו על פי הדבור מפני שזה הדבור על הבאת הקרבנות נאמר כמו שכתב לעיל אל בני ישראל וגו' כי היום יי' נראה אליכם וזהו בעצמו מה שכתב אחר זה זה הדבר אשר צוה יי' תעשו וירא אליכם כבוד יי' רק שהראשון הוא מאמר אהרן או הזקנים לישראל והשני הוא מאמר משה לישראל אחר ששמעו הדבר מפי אהרן והזקנים והביאום אל פני אהל מועד ולכן פרש"י גבי כי היום יי' נראה אליכם להשרות שכינתו במעשה ידיכם ואלו גבי וירא אליכם כבוד יי' לא פירש כלום מפני שזה וזה אחד הוא אלא שהאחד הוא דברי אהרן והזקנים לישראל והאחר דברי משה לישראל וכן כתב החכם בן עזרא זה הדבר עשו שיתנו שעיר ועגל וכבש ושור ואיל אז יראה לכם כבוד השם וכן כתב גם הרמב"ן ז"ל נצטווה משה בקרבנות הללו כמו שאמר בסוף זה הדבר אשר צוה יי':