מזרחי · ויקרא · פרק 21 · פסוק 11

ועל כל נפשות מת לא יבא באהל המת דאין ביאה אלא במקום שיש בו תוך כמו אהל או בית או מערה וכיוצא בהם. בת"כ לא יבא ולא יטמא חייב בלא יבא וחייב בלא יטמא פי' מוזהר שלא יבא באהל המת אף על פי שלא יגע במת ומוזהר שלא יגע במת אפילו במקום שאין בו תוך כגון בקעה וכיוצא בה אין לי אלא כ"ג כהן הדיוט מנין ת"ל לא יטמא לא יטמא לגזרה שוה מה בכהן גדול חייב בלא יבא וחייב בלא יטמא אף בכהן הדיוט חייב בלא יבא וחייב בלא יטמא:

נפשות מת להביא רביעית דם מן המת שמטמא באהל. משום דברביעית דם תלויה נפשו של אדם וקרא הרביעית דם נפש וכאלו אמר ועל כל רביעית דם שיצא מן המת לא יבא באהל שהוא שם מפני שהדם הוא חשוב כמת עצמו לענין טומאת אהל ואע"פ שכתוב נפשות בלשון רבים נפשת כתיב בלא וי"ו וסבירא להו לרבנן יש אם למסורת כדאיתא בסנהדרין והקשו בתוספות למה לי קרא דהכא תפוק לי מקרא דהנוגע במת בנפש האדם שדרשו בו זו רביעית הדם הבא מן המת והביאו רש"י ז"ל בפירושו שם נראה לי שאין זו קושיא דאיכא למימר איצטריכו תרוויהו חד לטומאת מגע דכתיב ביה כל הנוגע וחד לטומאת אהל דכתיב ביה לא יבא שפירושו באהל אבל רבי עקיבא אומר מניין לרביעית דם שיצא משני מתים שמטמא באהל אף על גב דליכא שיעור רביעית דם ממת אחד ת"ל ועל כל נפשות מת לא יבא משתי נפשות מת אחד קורא המת נפש והרביעית דם מת מפני שבו תלוי המות וכאילו אמר ועל כל שני מתים שיצא מהם רביעית דם לא יבא באהל שהוא שם דאם לא כן ועל כל נפש מת מיבעי ליה:

לאביו ולאמו לא יטמא לא בא אלא להתיר לו מת מצוה. בת"כ דקרא דלאביו ולאמו קרא יתירא הוא דבכלל על כל נפשו' הוא מה ת"ל לאביו ולאמו לאביו ולאמו הוא דאינו מטמא הא למת מצוה מטמא ותניא נמי במסכת נזיר בפרק כהן גדול על כל נפשות מת לא יבא במה הכתוב מדבר אי ברחוקים קל וחומר הוא ומה כהן הדיוט שהוא מטמא לקרובים אינו מטמא לרחוקים כהן גדול שאינו מטמא לקרובים אינו דין שאינו מטמא לרחוקים אלא בקרובים הכתוב מדבר ומה ת"ל לאביו לאביו הוא דאינו מטמא אבל מטמא למת מצוה וא"ת אי הכי לאמו למה לי מלאביו נפקא כבר תרצו זה בפרק כהן גדול ואמרו ולאמו מופנה נאמר אמו בנזיר ונאמר אמו בכהן גדול מה אמו האמורה בנזיר כתיב בה במותם ודרז"ל במותם אינו מטמא אבל מטמא לנגעם ולזיבתם דאם לא כן במותם למה לי הא לעיל מיניה כתיב על נפש מת לא יבא וכתיב בתריה לאביו ולאמו אף אמו האמורה בכהן גדול במותם אינו מטמא אבל מטמא הוא לנגעם ולזיבתם וא"ת כיון דפירוש על כל נפשות מת ברביעית דם שיצא מן המת קמיירי כדלעיל אם כן קרא דלאביו לא יטמא לאו יתירא הוא ולמדרש מיניה לאביו הוא דאינו מטמא אבל למת מצוה מטמא י"ל דרז"ל סבירא להו דקרא דעל כל נפשות מת במתים ממש קמיירי כדמשמע מברייתא דלעיל במה הכתוב מדבר אי ברחוקים קל וחומר הוא אלא בקרובים והא דדרשי מיניה לרביעית דם כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות טומאת מת טומאת רביעית דם וטומאת אבר שאין עליו בשר כראוי בין מן המת בין מן החי יראה לי שכלן טומאתן אינו דין תורה שהרי אין הנזיר מגלח עליהן כמו שבארנו בהלכות נזירות ואין חייבין עליהן על ביאת המקדש לפיכך אני אומר שכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אינו דין תורה אלא מדרבנן וסמכו דבריהם על המקראות בדרך אסמכתא ולפי זה הא דהקשו התוספ' לרבנן למה לי קרא דעל כל נפשות מת תיפוק לי מקרא דכל הנוגע במת בנפש האדם לא קשיא ולא מידי וא"ת אכתי קרא דלאביו לא יטמא לאו יתירא הוא דהא אזהרת לאביו ולאמו הוא בלא יטמא דמיירי במגע המת ואזהרת על כל נפשות מת היא בלא יבא דמיירי באהל המת י"ל מדהוה ליה למכתב ועל כל נפשות מת לא יבא ולא יטמא ואין צריך לומר לאביו ולאמו אייתר ליה קרא דלאביו למדרש מיניה הא למת מצוה מטמא: