מזרחי · ויקרא · פרק 14 · פסוק 44

ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע יכול לא יהא החוזר טמא אלא א"כ פשה נאמר' צרעת ממארת בבתי' ונאמר' צרע' ממאר' בבגדים מה להלן טמא את החוזר אע"פ שאינו פושה אף כאן טמא את החוזר אף על פי שאינו פושה. בת"כ פי' האי צרעת ממארת דכתיבא בבתים לאו אדלעיל מיניה דכתיב ובא הכהן קאי אלא אקרא דואם ישוב הנגע קאי כאילו אמר ופרח בבית אחר חלץ את האבנים ואחרי הקצות ואחרי הטוח צרעת ממארת היא בבית טמא הוא ונתץ כו' עד והאוכל בבי' יכבס את בגדיו ואח"כ ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית שפירושו ואף אם בא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית יחוייב שיהיה חולץ וקוצה וטח כמו ושב הכהן דלעיל מיניה וממאר' ממאר' לג"ש מה להלן כתיב ואם תראה עוד בבגד וגו' פורחת היא ותניא בת"כ או אינו אומר פורחת אלא שלא תהא טמאה עד שתחזור ותפשה כשהוא אומר היא הרי היא וכמו שהיתה פירוש עד שתחזור ותפשה כשיעור שהיתה בראשונה באותו הבגד שקרע ושרף ויותר כדי שיהא פשיון בחזרה ת"ל היא כמות שהיה מה תחלה כגריס אף עכשיו כגריס הרי שטמא את החוזר אף על פי שלא פשה אף כאן טמא את החוזר אע"פ שלא פשה וצריך נתיצ':

וראה והנה פשה הא לא בא ללמד אלא על הנגע העומד בעיניו בשבוע א' ובא בסוף שבוע ב' ומצאו שפשה שלא פי' הכתוב למעלה כלום בעומד בעיניו בשבוע א' ולמדך כאן בפשיון זה שאינו מדבר אלא בעומד בראשון ופשה בשני ומה יעשה לו יכול יתצנו כמו שסמך לו ונתץ ת"ל ושב הכהן ובא הכהן נלמוד ביאה משיבה מה שיבה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אף ביאה חולץ וקיצה וטח ונותן לו שבוע ואם חזר נותץ לא חזר טהור. בת"כ פי' האי קרא דובא הכהן וראה והנה פשה לאו אחוזר ופורח דלעיל מיניה קאי דהא גמרינן צרעת ממארת דקאי גבי חוזר פורח מצרעת ממארת דכתיבא בבגדי' מה צרעת דבגדים אע"פ שלא פשה טמא אף צרעת דבתים אף על פי שלא פשה טמא ואם כן מאחר שאינו שב אל החוזר ופורח דלעיל מיניה במה הכתוב מדבר אי בפשה בסוף שבוע ראשון הרי כבר אמור ושב הכהן ביום השביעי וראה והנה פשה וגו' הא אינו מדבר אלא בבא בסוף שבוע ראשון ומצאו עומד ובא בסוף שבוע שני ומצאו פושה וגמרינן ביאה משיבה בג"ש מה להלן חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע כדלעיל אף כאן חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע וקרא דונתן אקר' דואם ישוב הנגע ופרח קאי שלא פי' הכתוב בו כלום ופי' כאן שהוא בנתיצה אבל עומד בשבוע ראשון ופשה בשני דינו כפשה בסוף שבוע ראשון מה להלן חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אף זה כן לפיכך אמר הרי כבר אמור שפירושו הרי כבר אמור שהפושה בסוף שבוע ראשון חולץ וקוצה וטח וכיון דגמרינן ביאה משיבה כאילו כתוב כאן חולץ וקוצה וטח:

ומניין עמד בזה ובזה חולץ וקיצה וטח ונותן לו שבוע ת"ל ובא ואם בא יבא במה הכתוב מדבר אם בפושה בראשון הרי כבר אמור ואם בפושה בשני הרי כבר אמור הא אינו אומר ובא ואם בא יבא אלא את שבא בסוף שבוע ראשון ובא בסוף שבוע שני וראה והנה לא פשה זה העומד מה יעשה לו יכול יפטר וילך כמו שכתוב כאן וטהר את הבי' ת"ל כי נרפא הנגע לא טהרתי אלא את הרפוי מה יעשה לו נאמר' ביאה למעלה ונאמר' ביאה למטה מה בעליונים חולץ וקוצה וטח דגמר לה זו היא שיבה זו היא ביאה אף בתחתונה כן. בת"כ ונ"ל שכך פירושה אין לי שחולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע ואם חזר ופרח בסופו נותץ אלא בשפשה בסוף שבוע ראשון שיש בו פשיון בלבד בלא עמיד' בעיניו קודם לו כדכתיב ושב הכהן וגו' או בשעמד בעיניו בסוף שבוע ראשון ופשה בסוף שבוע שני שיש בו שניהם עמידה ופשיון כדכתיב ובא הכהן וראה והנה פשה ואוקמינן ליה בעמד בעיניו בסוף שבוע ראשון ופשה בסוף שבוע שני וגמיר ביאה משיבה אבל היכא שעמד בעיניו בסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני מניין שאף בזה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע כמו בשיש שם פשיון ת"ל ובא אם בא יבא אינו ר"ל ת"ל ובא שבפסוק ראשון ואם בא יבא שבפסוק שני אלא ה"ק שהיה לו לומר ובא כמו בפסוק ראשון מאי ואם בא יבא שני פעמים ומפני שמזה הדבור לא הוציא אלא שהפסוק הזה מיירי בעומד בזה ובזה ולא שדינו הוא שחולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע דאדרבה מוטהר הכהן דכתיב בתריה משמע שיפטר וילך התחיל לפרושי למלתיה ואמר במה הכתוב מדבר כו' כדי להוכיח מזה שהפסוק הזה בעומד בזה ובזה קמיירי ואחר כך אמר מה יעשה לו פירוש מה דינו של זה כדי להוכיח שדינו הוא שחולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע ולא שיפטר וילך לו כמו שנראה ממלת וטהר אבל זה שאמרו במה הכתוב מדבר אם בפושה בראשון ואם בפושה בשני הוא מאמר קשה מאד שאיך יעלה על הדעת שהכתוב של אם בא יבא דכתיב ביה וראה והנה לא פשה שהוא מדבר בפושה בראשון או בפושה בשני אבל רבי' הלל פירש דהכי קאמר אם בפישה בראשון והדר עמד ולא פשה קמיירי ואתא לאשמועינן דאע"פ שעמד ולא פשה בסוף שבוע שני כיון שפשה בסוף שבוע א' חולץ וקוצה וטח ונוחן לו שבוע הרי אמור ושב הכהן ביום השביעי וראה והנה פשה וגו' דמשמע דכיון דפשה חולץ וקוצה וטח ונוחן לו שבוע אע"ג דעמד בתר הכי ואם בפשה בסוף שבוע שני והדר עמד ולא פשה בסוף שבוע ג' קמיירי ואתא לאשמועינן דאע"פ שעמד בסוף שבוע שלישי כיון שפשה בסוף שבוע שני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע הרי אמור ובא הכהן וראה והנה פשה דבפוש' בשני אוקימנא ליה כדתני לעיל ומשמע כיון דפשה בסוף שבוע שני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אף על גב דעמד בתר הכי הא אינו אומר כו' והרב ר' אברהם זוטרא מתיווץ טען עליו ואמר שמה שכתב רבי' הלל אם בפושה בראשון והדר ולא פשה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אתא לאשמועינן הרי אמור ושב הכהן וגומר דמשמע דחולץ וקוצה וטח ונוחן לו שבוע אע"ג דעמד בתר הכי לא מסתב' מכמה אנפי חדא דכיון דפשה בראשון לא אפש' למימר והדר עמד דלא תני תנא עמד אלא כי לא פשה ולא חלץ אבל כי פשה בראשון וחלץ חוזר איכא עומד ליכא ותו האי והדר עמד ולא פשה חולץ כו' בסוף שבוע שני משמע דחולץ ונותן לו שבוע שלישי והא מילת' היכי אתיא מן ושב הכהן וגו' דאמרת עלה הרי אמור ושב הכהן הא ושב הכהן לא קמיירי אלא בסוף שבוע ראשון ואז חולץ והיכי שמעי' מינה חולץ דסוף שבוע שני ותו חולץ דסוף שבוע שני מן ובא הכהן דרשיניה ולא מן ושב הכהן ותו הא קי"ל דפושה בסוף שבוע ראשון וחוזר בסוף שבוע שני אינו חולץ אלא נותץ כדקתני לקמן בפירקין במתני' דעשרה בתי' לאפוקי מדמר דאמר אם בפושה בראשון והדר עמד ולא פשה חולץ וכו' וכן מה שכתב עוד אם בפשו' בשני והדר עמד ולא פשה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אתא לאשמועי' הרי אמור ובא הכהן דבפושה בשני קמיירי כדתנינן לעיל דמשמע דחולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אף על גב דעמד בתר הכי לא מסתבר מכמה אנפי חדא דהאי והדר עמד הא איפריך ותו האי אע"ג דעמד בתר פושה בשני מאי הוי שבוע שלישי ובסוף שבוע שלישי כי חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע מאי הוי שבוע רביעי ומי שמעינן מן ובא הכהן וגו' דחולץ בשבוע שלישי ונותן לו שבוע רביעי והא לא שמעינן מינה אלא חולץ בסוף שני משום פשיון ונותן לו שבוע שלישי ולא שבוע רביעי ותו שבוע רביעי מי איכא כלל בכולהו נגעים והתנן בפרק שני דמסכת ערכין אין בנגעים פחות משבוע אחד ולא יתר משלשה שבועות עכ"ד. ונראה לי שאין מכל אלה טענה כלל לפי שכל טענותיו אינן אלא מפני שחשב שמה שאמר רבינו הלל בפושה בראשון והדר עמד הוא כשפשה בראשון וחלץ וקצה וטח ונתן לו שבוע ואח"כ חזר הנגע כמו השיעור שהיה בראשונה ואין הדבר כן אלא מה שאמר הוא כגון שפשה בראשון ולא חלץ עד שעבר השני ובסוף השני כשבא לחלוץ מצא אותו שעמד בשיעור הראשון ולא פשה כלל והוה אמינא כיון דעמד בעינו אף על פי שפשה בראשון והיה מוטל עליו לחלוץ שוב אינו צריך לחלוץ קא משמע לן קרא דאם יבא יבא אבל אם לאחר שפשה בראשון חלץ מיד ואחר כן חזר הנגע כשיעורו הראשון אף על פי שלא פשה אין זה חולץ אלא נותץ כדגמרינן מצרעת ממארת צרעת ממארת גזרה שוה מה להלן טמא את החוזר אף על פי שלא פשה אף כאן טמא את החוזר אע"פ שלא פשה שבזה גם רבינו הלל מודה ואין זה לאפוקי מדמר כמו שטעו עליו זה הרב ולפי זה גם מה שטען עליו ואמר דהאי והדר עמד ולא פשה חולץ כו' בסוף שבוע תני משמע דחולץ ונותן לו שבוע שלישי הא מילתא היכי אתיא מן ושב הכהן וגו' דאמרת עלה הרי אמור ושב הכהן הא ושב הכהן לא קמיירי אלא בסוף שבוע ראשון והיכי שמעינן מיניה חולץ בסוף שבוע שני הא חולץ דסוף שבוע שני מן ובא הכהן דרשיניה ולא מן ושב הכהן אינה טענה שהרי הוא עצמו פי' ואמר הרי כבר אמור ושב הכהן ביום השביעי וראה והנה פשה וגו' דמשמע דכיון דפשה חולץ וקוצה ועת ונותן לו שבוע אף על גב דעמד בתר הכי שפרושו שאף על פי שלא חלץ מיד בסוף שבוע ראשון שפשה אלא שעב' כל השבוע השני ובסוף השבוע השני מצאו שעמד בעיניו אפילו הכי חולץ וקוצ' וטח בסוף שבוע שני ונותן לו שבוע שלישי דכיון דפשה בראשון הוטל עליו חיוב דחולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע ועושה החוב המועל עליו בסוף השבוע השני שזהו תשלומי השבוע הראשון וכל זה מקרא דושב הכהן נפקא אבל חולץ ונותן לו שבוע דפושה בשני שאינו בעד תשלומי סוף השבוע הראשון הוא היוצא מן ובא הכהן והרב ז"ל מפני שחשב שרבי' הלל שאמר בפושה בראשון והדר עמד בשני פירושו שפשה בסוף שבוע ראשון וחלץ וקצה וטח ובסוף שבוע שני חזר ופרח כשיעורו הראשון בלא פשיון חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע שזהו חיוב השבוע השני לפי מחשבתו ולא בעד תשלומי סוף השבוע הראשון טען מה שטען עליו אבל אם היה מפרש דבריו של רבי' הלל כפי מה שפירשנו לא היה טוען עליו כי הבדל גדול יש בין החולץ בסוף שבוע שני בעבור תשלומי סוף השבוע הראשון ובין החולץ בסוף השבוע השני בעבור חיוב עצמו וכן כל הטענות שטען במה שאמר רבינו הלל אם בפושה בשני והדר עמד ולא פשה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אתא לאשמועינן הרי אמור ובא הכהן דבפושה בשני קמיירי כדתניא לעיל דמשמע דפשה בשני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אף על גב דעמד בתר הכי אינו אלא מפני שחשב שמה שאמר רבי' הלל בפושה בשני והדר עמד והוא בשפש' בשני וחלץ וקצה וטח ואחר כך חזר ופרח כשיעורו הראשון והיינו והדר עמד ולפיכך טען ואמר דהאי והדר הא איפריך ואין הדבר כן אלא מה שאמר בפושה בשני והדר עמד היא כגון שעמד בראשון ופשה בשני ולא חלץ עד שעבר השלישי ובסוף השלישי כשבא לחלוץ מצא אותו שעמד בשעורו הראשון ולא פשה כלל דה"א כיון דעמד בעיניו אף על פי שפשה בשני והיה מוטל עליו לחלוץ שוב אינו צריך לחלוץ קמ"ל קרא דאם בא יבא אבל אם לאחר שפשה בשני חלץ מיד ואחר כך חזר ופרח כשיעורו הראשון בלי שום פשיון כלל אין זה חולץ אלא נותץ כדגמרינן מג"ש דצרעת ממארת צרעת ממארת שבזה גם רבינו הלל מודה בו ואין זה לאפוקי מדמר כמו שטען עליו גם מה שטען האי אף על גב דעמד בתר פושה בשני מאי הוי שבוע שלישי ובסוף שבוע שלישי כי חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע מאי הוי שבוע רביעי ומי שמעינן מן ובא הכהן וגו' דחולץ בשבוע שלישי ונותן שבוע רביעי והא לא שמעינן מיניה אלא חולץ בסוף שני משום פשיון ונותן לו שבוע שלישי ולא שבוע רביעי אינה טענה שהרי הוא עצמו פירש ואמר הרי כבר אמור ובא הכהן וראה והנה פשה דבפושה בשני אוקימנ' ליה כדתניא לעיל ומשמע שכיון שפשה בסוף שבוע שני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אף על גב דעמד בתר הכי שפירושו שאע"פ שלא חלץ מיד בסוף שבוע שני שפשה בו אלא שעבר כל שבוע השלישי ובסוף שבוע שלישי מצאו שעמד בעיניו אפי' הכי חולץ וקוצה וטח בסוף שבוע שלישי ונותן לו שבוע רביעי כדכתיב ובא הכהן ודרשינן ליה דבפושה בשני קמיירי וחולץ וקוצה וטח ונותן לו שבו' דגמר ביאה משיבה כדלעיל וכיון דפשה בסוף שני הוטל עליו חיוב דחולץ וקיצה וטח ונותן לו שבוע ועושה החוב המוטל עליו בסוף השבוע השלישי תשלומי השבע השני וכל זה מקרא דובא הכהן דמוקמינן ליה בפוש' בשני נפקא ובזה הותרה גם הטענה שטען ואמר ותו שבוע רביעי מי איכא כלל בכולהו נגעים והתנן בפרק שני דערכין אין בנגעים פחות משבוע אחד ולא יתר מג' שבועות שהרי זה השבוע הרביעי תשלומי דשבוע שלישי הוא כדאמרן ומה ששנינו ולא יתר מג' שבועות בשבועות שהן חיוב עצמן קמיירי ומה שאמר הא אינו אומר ובא ואם בא יבא נ"ל שהוא שבוש נפל בספרים שהסופרים טעו מפני שראו שכתוב קודם זה תלמוד לומר ובא ואם בא יבא וחשבו שכך צריך לכתוב גם פה ואין הדבר כן דבשלמא גבי תלמוד לומר ובא ואם בא יבא צריך לומר שניהם מפני שרוצה להוכיח מדה"ל למכתב ובא כדלעיל וכתב ואם בא יבא ש"מ לאקושי שתי ביאות אהדדי הוא מה ביאה ראשונה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אף ביאה אחרונה כן כדמפרש תנא לקמיה אבל הכא החקירה במי מדבר ואמר שאי אפשר לפרשו לא בפושה בראשון ולא בפושה בשני אלא את שבא בסוף שבוע ראשון ובא בסוף שביע שני וראה והנה לא פשה אינו צריך לומר אלא הא אינו אומר ואם בא יבא אלא את שבא כו' ומה שאמר זה העומד פירוש זה שאמרנו הא אינו אומר ואם בא יבא אלא את שבא בסוף שבוע ראשון ובא בסוף שבוע שני וראה והנה לא פשה הוא העומד בזה ובזה שפתחנו בו ומניין עמד בזה ובזה ומה שאמר לא טהרתי אלא הרפוי פירוש הנגע שנסתלק לגמרי והלך לו או שכהה ממראיתו אבל הנגע העומד בעיניו אף על פי שלא פשה אינו טהור שאם הוא עומד בעיניו בסוף שבוע ראשון אינו טהור אלא טעון הסגר שבוע שני ואם עמד בעיניו גם בשבוע שני אף על פי שלא פשה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע ולא קאי האי וטהר את הבית אקרא דלעיל מיניה דכתיב והנה לא פשה אלא אלרע מיניה דכתיב כי נרפה הנגע וכן הא דכתיב אחרי הטוח את הבית לאו אאל פשה הנגע דלעיל מיניה קאי שהרי כבר אמרנו דהא דכתיב ואם בא יבא הכהן וראה והנה לא פשה הנגע בבית דמיירי אעומד בעיניו בזה ובזה שאין שם טיחה אם כן מהו זה דכתיב אחרי הטוח את הבית אלא ודאי הכי מפרשי הני קראי על פי מדרש חכמינו ז"ל מפי הקבלה שבארו ועקרו המקראות ממשמעותו וסדר המקראות ומלוי חסרונן על פי הקבלה כפי מה שקדם כך הוא אם ישוב ונתץ והבא והאוכל ובא הכהן כו' כמו שכתב רש"י ז"ל ומפני שאמר הכתוב אחרי הטוח חייב רש"י מזה שקודם זה צריך שיאמר שיטיח ולכן כתב ואם בא יבא בשני וראה והנה לא פשה יטיחנו במקום יחלוץ ויקצה ויטיח ותפש הכתוב הטיחה במקום החלוץ והקצוי והטיחה מפני שאין טיחה בלא חלוץ וקצוי ולכן קצר הכתוב וכתב אחרי הטוח במקום אחרי חלץ ואחרי הקצות ואחרי הטוח ומה שכתב רש"י גמרו של דבר אין נתיצה אלא בנגע החוזר אחר חליצה וקיצוע וטיחה מבואר מברייתא דתורת כהנים וממתניתין דפי"ג דמסכת נגעים דתנן עשרה בתים הם הכהה בראשון וההולך לו קולפו והוא טהור והכהה בשני וההולך לו קולעו וטעון צפרים והפישה בראשון חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע חזר נותץ לא חזר טעון צפרים עמד בראשון ופשה בשני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע חזר נותץ לא חזר טעון צפרים עמד בזה ובזה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע חזר נותץ לא חזר טעון צפרים ומה שאמר ואין החוזר צריך פשיון מבואר מג"ש דצרעת ממארת צרעת ממארת כדלעיל ושאר דברי הרב בזה כולן מבוארים ממה שקדם מדבריו בפרשה: