מזרחי · במדבר · פרק 19 · פסוק 16

על פני השדה רבותי' דרשו לרבות גולל ודופק. בספרי ומייתי לה בפר' בהמה המקשה פי' לרבות גולל ודופק שמטמאין במגע ובאהל ולא במשא כדתניא בפ' העור והרוטב ותניא במס' נזיר בפ' כהן גדול ונזיר על פני השדה זה המאהיל על פני המת ובמגע מדאפקיה בלשון נגיעה אבל במשא לא אשכחן שיטמ' כדכתבו התוספות בפרק העור והרוטב אבל רש"י ז"ל כתב שם גולל ודופק הלכה גמירי לה בבהמה המקשה ולמאן דנפקא ליה התם מקרא לא ידענא מהיכא אימעיט משא והא דדרשי להאי קרא דוכל אשר יגע על פני השדה לרבות גולל ודופק הוא משום דמפרשי ליה להאי קרא כאילו כתוב וכל אשר יגע על פני השדה או בחלל חרב או במת וגו' אבל לפי פשוטו של מקר' אין על פני השדה מהדברים שיגע בהם דאם כן וכל אשר יגע על פני השדה או בחלל חרב מיבעי ליה רק פירושו כל אשר יגע בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר כשהם על פני השדה שאין שם אהל אלא המגע בלבד יטמא ופירוש גולל ודופק פרש"י בפ' בהמה המקשה ובפר' העור והרוטב גולל כסוי הארון של מת דופק דף שנותנין בצדו ופירשו התוספות על שם שהגולל דופק עליו וכעין זה פי' בערוך והקשו עליו מההיא דפרק מי שמתו דקאמר מדלגין היינו על גבי הארון ואיך היו מדלגין והלא הגולל והדופק מטמאה באוהל ועוד שהארון של מת אין דרכו שיהיה על פני השדה ואיך נתרבה הגולל והדופק מקרא דעל פני השדה ועוד מהא דתניא בעירובין כל דבר שיש בו רוח חיים אין עושין ממנו לא גולל לקבר וכו'. וכי דרך לעשות כסוי הארון מבעלי חיים ויש מתרצין דהא דמרבינן מעל פני השדה גולל ודופק מיירי כשפירש מתוך הקבר ויצא על פני השדה אבל בעודו טמון אגב קרקע לא מטמא באהל והשתא אתי נמי שפיר ההיא דמדלגין היינו על גבי ארוגות ומההיא דעירובין לא קשה דכמ' דברי' אשכחן דהוו מילתא דלא שכיחא ומיירי בהו בגמר' לדרוש ולקבל שכר כדאמר בפ' בהמה המקשה בלעתו חולדה והוציאתו והכניסתו והקיאתו ויצא מאליו מהו הדביק שני רחמי' ויצא מזה לזה מהו אע"פ שלא יבא כזה לעולם. והרמב"ן ז"ל טען על דברי הרב ואמר ואין גולל ודופק על דעת החכמי' נדרש מן הכתו' אבל הוא הלכה ואין הנזיר מגלח עליו ואין חייבין עליו על טומאת מקדש וקדשיו אבל על פני השדה היא לרבותינו כפשוטו שיגע בחלל חרב שנפל על פני השדה ואין שם דבר מאהיל ומפני ייתורו עשו בו מדרש עכ"ד. ודבריו תמוהי' בעיני מאוד כי דברי הרב הם על דעת ר' עקיבא שסובר לאו הלכתא היא אלא מקרא דעל פני השדה לרבות גולל ודופק ודברי הרמב"ן על דעת רבי ישמעאל שסובר הלכת' היא וקרא להוציא עובר וכו' וכן פרש"י בפרק בהמה המקשה גבי ורבי ישמעאל גולל ודופק הלכת' גמירי לה ורבי עקיבא עובר במעי אמו טמא מדאוריתא ואמר ור' ישמעאל סבר גולל ודופק הלכתא היא וכי אתא קרא על פני השדה להוציא עובר רבי עקיבא סבר עובר במעי אמו טמא הוא וכי אתא קרא לגולל ודופק דקסבר לאו הלכתא היא וליכא למימ' דהרמב"ן ז"ל סובר דר' עקיבא נמי אית ליה דהלכתא גמירי לה וא"ה דריש קרא דעל פני השדה מייתורו לרבות גולל ודופק אסמכת' בעלמא אף על גב שפשוטו בענין אחר דא"כ מאי האי דקאמ' ורבי ישמעאל גולל ודופק הלכת' גמירי לה דמשמע אבל ר' עקיבא לית ליה הלכת' והא לר' עקיבא נמי הלכתא גמירי לה ולאו מקרא מפיק לה אלא מיתורו בעלמא בדרך אסמכת' אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ב מהלכו' טומאת מת הגולל והדופק מטמאין במגע ובאוהל בקב' וטומאתן מדברי סופרי' ואינו מטמאין במשא והראב"ד השיג עליו ואמ' אינו מחוור שבמס' חולין גרסי' כל אשר יגע על פני השדה להביא גולל ודופק דברי ר' עקיבא ורבי ישמעאל דריש לה לעובר במעי אשה וגולל ודופק הלכת' גמירי לה ולר' עקיבא מגע גולל ודופק מאשר יגע ואוהל מעל פני השדה משמע אבל משא אין בהם וכן מה שטען הרמב"ן עוד אבל על פני השדה היא לרבותינו כפשוטו וכו' וכוונתו בזה לטעון על הרב ז"ל שאמר שרבותינו דרשוה לרבו' גולל ודופק מפשוטו וכו' דמשמע שרבותינו לא אמרו אלא הדרש שדרשו בלבד לרבות גולל ודופק זה לא נמצא בשום מקו' שיפרשוהו רז"ל כפשוטו אלא שהביאו לחשוב זה מההיא דמסכ' נזיר פרק כהן גדול שאמרו וכל אשר יגע על פני השדה זה המאהיל על המת וזהו שכתב אחר זה וכך אמרו בנזיר פרק כהן גדול וכל אשר יגע על פני השדה זה המאהיל על המת וכו' עד ויהא בחלל חרב חסר וי"ו שהו סובר שדברי אלו של פי' כהן גדול הוא על פי פשוטו ואין הדבר כן שהרי בפר' מ"ג פי' אותו בגולל ודופק ואמר שזה המדרש של גולל ודופק לדרשא וכו' גם לענין אהל בנזיר פ' כ"ג והתוס' כתבו בפ' העור והרוטב דגולל ודופק מוקמי' במסכת נזיר באהל דמדאפקי' בלשון נגיעה משמע באהל ובמגע והראב"ד ז"ל כתב בהשגות בפ"ב מטומאת המת דלרבי עקיבא מגע גולל ודופק מאשר יגע ואהל מעל פני השדה דמשמע אהל: