מזרחי · ויקרא · פרק 1 · פסוק 14

מן העוף ולא כל העוף לפי שנאמר זכר תמים בבקר ובכשבים ובעזים תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות יכול אף מחוסר אבר ת"ל מן העוף. בת"כ פירש אע"פ שעוף ב"מ כשר מכל מקום אם הוא מחוסר אבר פסול כדמשמע ממעוטא דמן העוף ולא כל העוף דבפרק קמא דקדושין אמר רב ששת הרי שהיתה עינו של עבד כנעני סמויה וחטטה רבו העבד יוצא בו לחרות מ"ט מחוסר אבר הוא פי' אע"פ שהיתה עינו סמויה מ"מ לא היה מחוסר אבר ועכשיו נעשה מחוסר אבר כשחטטה ותנא תונא תמות וזכרו' בבהמות ואין תמות וזכרות בעופות יכול אפילו יבש גופה נקטעה רגלה נחטטה עינה ת"ל מן העוף ולא כל העוף דדוק' בחטיטת העין שנראה נקב במקומו נפסל העוף אבל נסתמ' ולא נחטטה כשר וא"ת למה לי קרא לפסול מחוסר אבר והלא אפילו לבני נח אסור כדאיתא בפ"ק דעבודת כוכבים מניין למחוסר אבר שנאסר לבני נח דכתיב מכל החי מכל בשר אמרה תורה הבא בהמה שחיין ראשי איברים שלה ופרש"י מניין למחוסר אבר שנאסר לבני נח להקריב לגבוה דומיא דקרבנות שנהגו אבותיהם לשמי' הן נוהגין לעבודת כוכבים שלהן מכל החי מכל בשר על שם שהיה עתיד נח להקריב מהן דכתיב ויקח מכל הבהמה הטהורה וגומר וליכא מידי דלישראל שרי ולבני נח אסור כבר תרצו התוספות דאיצטריך קרא משום דאמרינן בפרק ארבע מיתות כל מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח לכך הוצרך לשנותה בהר סיני כדי לאסור לזה ולזה ואם תאמר מ"ל לרז"ל לומר שעוף בעל מום כל זמן שלא נחסר ממנו אבר כשר אי משום דכתיב תמות וזכרות בבהמה ולא בעוף סמיכה והפשט וניתוח נמי דכתיבי בבקר ולא בצאן נימא הכי סמיכה והפשט ונתוח בבקר ואין סמיכה והפשט וניתוח בצאן וכן צפון נמי דכתיב בצאן ולא בבקר נימא צפון בצאן ואין צפון בבקר וכי תימא וי"ו מן הצאן מוסיף לענין ראשון וילמוד עליון מתחתון ותחתון מעליון ה"נ נימא וי"ו דואם מן העוף מוסיף לענין ראשון וילמוד תחתון מעליון מה צאן זכר תמים אף עוף זכר תמים יש לומר אם כן לשתוק קרא מזכר תמים דבן צאן וילמוד בן צאן מבן בקר מה בן בקר זכר תמים אף בן צאן זכר תמים והדר יליף עוף מצאן מה צאן זכר תמים אף עוף זכר תמים השתא דכתיב זכר תמים בבקר וגם בצאן למדנו דדוקא בבקר ובצאן איכא תמו' וזכרות אבל לא בעוף והכי נמי מסתבר' מדקתני בת"כ לפי שנאמר זכר תמים בבקר ובכשבים ובעזים ולא קתני לפי שנ' זכר תמים בבהמה ואלו בסיפא דבריתא כיילינהו לכולהו וקתני להו בלשון בהמה ואמ' תמות וזכרות בבהמה ש"מ מדכתיב זכר תמי' בשניהם יחד והיה די באחד הוא דקא דייק לה ולא מדכתיב זכר תמים בבהמה ולא בעוף וא"ת דילמא הא דכתיב זכר תמים בשניהם יחד אינו אלא משום דאי לאו דכתיבי תמות וזכרות בבקר וגם בצאן לא מצי עוף יליף מצאן משום דאין למדין מן הלמד כדאיתא בפרק אי זהו מקומן א"ר יוחנן בכל התורה כולה למדין מן הלמד חוץ מן הקדשים שאין למדין מן הלמד י"ל דהא דאין למדין מן הלמד ה"מ בהקש דדבר הלמד בהקש אינו חוזר ומלמד בהקש כדאיתא התם אבל הכא דאתא וי"ו דואם מן הצאן ווי"ו דואם מן העוף להוסיף תחתון לעליון כדי שילמוד העליון מהתחתון והתחתון מהעליון אין זה אלא קרא כאילו כתוב בפירוש שילמוד זה מזה וזה מזה וכאילו כתוב בצאן בפירוש זכר תמים ומצי יליף עוף מיני' עם וי"ו דואם מן העוף שמוסיף על ענין ראשון מת"ל זכר תמים לגבי צאן אלא לומר לך תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעוף:

תורים גדולים ולא קטנים. בת"כ ומייתי לה בחולין פ"ק אע"ג דתורים בין גדולים בין קטנים במשמע כפי' גמלים וחמורים ודומיהם מיהו כיון דאקיש רחמנא תורים לבני יונה מדנכתבו בהדי הדדי למדנו דתורים דומיא דבני יונה מה בני יונה קטנים אין גדולים לא אף תורים גדולים אין קטנים לא כדאית' בחולין פ"ק ופרש"י מה בני יונה אינן כשרין בהכשר תורים אף תורים אינן כשרין בהכשר בני יונה וא"ת בני יונה גופייהו מנ"ל דאינן כשרין בהכשר תורים דילמא הא דכתיב בני דמשמע קטנים אינו אלא למצוה אבל לא לעכובא כבר תרצו בחולין פ"ק אמר רבא לא לשתמיט קרא דלכתוב מן התורים או מן היונה ופי' רש"י אס"ד גדולים נמי כשרים לא לשתמיט חד קרא מכל הנך קראי דמשתעו בקינין כגון האי דנדבה ובשמיעת קול וביולדת ובזב ובזבה ובמצורע נכתוב מן התורים או מן היונה ומדכתיב בכולהו בני ש"מ קטנים אין גדולים לא אך קשה אם פי' תורים משמע בין גדולים בין קטנים אי לאו דאקשינהו רחמנא לבני יונה כדלעיל אם כן הא דקתני שיכול והלא דין הוא ומה בני יונה שלא הוכשרו בגדולי' הוכשרו בקטני' תורים שהוכשרו בגדולים אינו דין שיוכשרו בקטנים ה"ל למימר שיכול והלא תורים בין גדולים בין קטנים במשמע דדוחק הוא לומר דניח' ליה למגמר מק"ו וכדכתבו התוספות דאדרבה מקרא גופיה עדיף טפי אבל אם פירוש תורים הוא גדולי' כפירוש פרים ואלים אתיא שפיר הא דפריך מק"ו להכשיר גם הקטנים וליכא לאקשויי אם פירוש תורים גדולי' היכי מצי למדרש ק"ו לאפוקי קרא ממשמעותיה דאיכ' למימר דאי לאו הקישא דתורים לבני יונה דמשמע דומיא דבני יונה מה בני יונה כו' אף תורים גדולים אין קטנים לא ה"א דהא דקאמר תורים גדולים לאו לעכובא קאמר לה אלא למצוה וא"כ אין הק"ו מוציא המקרא ממשמעותו אלא פרושי קא מפרש ליה דלאו לעכובא הוא אלא למצוה דאי לא תימא הכי קשיא מבני יונה דבני משמע קטנים וא"ה דרשי קל וחומר ומה תורים שלא הוכשרו בקטנים הכשרו בגדולים בני יונה שהכשר בקטנים אינו דין שיוכשרו בגדולים אלא עכ"ל כדפי' רש"י ולפי זה הא דקתני תורים גדולים לאו לפרושי קרא הוא אלא הכי קאמר אע"ג דתורים דמשמע גדולים מצינן לפרושינהו למצוה כדמוכח הק"ו ולא לעכובא מ"מ כיון דאקשינהו רחמנא עם בני יונה למדנו דפי' תורים דהכא לעכובא הוא וגדולים ולא קטנים קאמר זהו הפי' הנראה מדברי רש"י והוא הנכון אך לבי מגמגם דאם פי' תורים גדולים ומכח הק"ו היה רוצה להכשיר אף הקטנים ותורים דמשמע גדולים הוא למצוה ולא לעכובא אמאי לא קמשני לא לשתמיט קרא דלכתוב מן בני התורים כדמשני בבני יונה דמשמע קטנים ומכח הק"ו היה רוצה להכשיר אף הגדולים ובני יונה דמשמע קטנים הוא למצוה ולא לעכובא אבל הוצרך לתרץ דומיא דבני יונה אבל אם פי' תורים בין גדולים בין קטנים תו לא מצי לשנויי לא לשתמיט דאין הפרש שיכתוב בני תורים או תורים מכיון דבכלל תורים קטני' וגדולים:

מן התורים או מן בני היונה פרט לתחל' הציהוב שבזה ושבזה שפסול שגדול אצל בני יונה וקטן אצל תורים. בת"כ ומייתי לה בחולין פרק קמא ופרש"י תחלת הציהוב כשמתחילין לצהב כנפים שסביבות צוארה פסולין בזה ובזה שיצאו מכלל קטנים ונפסלו בבני יונה ולכלל גדולים לא באו שיכשרו בתורים ותניא מאימתי תורים כשרים משיזהיבו ופרש"י כנפי גופן גדולים ואדומים ומזהיבים כזהב שאז כבר הם גדולים אבל כל אותן הימים שבין הציהוב והזיהוב שניהם פסולים שמתחלת הציהוב כבר יצאו מכלל הקטנים אף על פי שלא נכנסו לכלל גדולים וטעמא דפסול בזה ובזה ולא מתכשר בחד מנייהו בממה נפשך כבר כתבו התוספת בה חלוקים יפים בפ"ק דחולין איכא דאמרי מפני שהציהוב שיש בו גדלות וקטנות ולפיכך פסול בשניהם ואיכא דאמרי ספיקא הוא ומשום הכי פסול בשניהם וקרא דמן תורים או מן בני היונה למעוטי נרבע ואע"ג דוי"ו דואם מן העוף מוסף לענין ראשון וילמוד תחתון מעליון מה בהמה נרבע פסול אף עוף כן א"ה איצטריך דס"א הואיל וכתיב בהן כי משחתם בהם מום בם ותנא דבי רבי ישמעאל כל מקום שנאמר השחתה אינו אלא דבר ערוה ועבודת כוכבים וכל שהמום פוסל בו דבר ערוה ועבודת כוכבים פוסלים בו וכל שאי' המום פוסל בו אין דבר ערוה ועבודת כוכבים פוסלים בו ועוף הואיל ומום לא פסול ביה דאמר מר תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעוף אימא דבר ערוה ועבודת כוכבים נמי לא לפסל ביה קמ"ל אבל לאו למעוטי ספקא הוא דאתא דמי איכא ספיקא קמי שמיא דכי האי גונא פריך בפ"ק דחגיגה דקאמר זכורך להוציא טומטום ופריך הגמרא אצטריך קרא למעוטי ספיקא ואע"פ שיש כמה מקומות שממעט הכתוב ספקות דבפ"ק דב"מ אמרו עשירי ודאי אמר רחמנא ולא ספק י' וכן הרבה כבר כתבו התוספות חלוקים רבים בפ"ק דחולין ע"ש: