מזרחי · דברים · פרק 22 · פסוק 2

עד דרוש אחיך וכי תעלה על דעתך שיתנהו לו קודם שידרשנה אלא דרשהו שלא יהא רמאי. בפרק אלו מציאו' ופרש"י עד דרשך את אחיך ומלת אותו הוא להודיע שאחיך פעול כאילו אמר עד דרוש את אחיך ומעיקר' קס"ד שאחיך הוא הפועל ואותו שב אל האבוד ולפיכך הקשה וכי תעלה על דעתך שיתנהו לו קודם שידרשנו והשיבו לו שאחיך הוא הפעול ואיתו הו' אחיך ובא לבאר שהוא פעול והפעול הוא מי שהמציאה בידו שידרוש את בעל האבדה שלא יהא רמאי אבל שידרו' את בעל האבדה מה סימנים היו לו לאבוד לא מצי למימר משום דאיכא לאקשויי וכי תעלה על דעתך שיתנוהו לו בלתי שיאמר הסימנים וכמו שא"א להעמידו כפי הקס"ד מכח הקושי' של וכי תעלה על דעתך כו' ה"נ א"א להעמידו בסימנים מכח הקושיא הזאת אבל בספרי שבו בלשון אח' עד דרוש אחיך וכי עלת על דעתך שאתה נותן לו עד שלא יתן את סימניו א"כ למה נאמר עד דרוש אחיך אותו עד שתדרוש את אחיך אם רמאי הוא אם לא ולפי זה לא נצטרך לומר שמתחלה היה סובר שאחיך הוא הפועל ואותו הוא הפועל והוא האבד ואח"כ השי' לו שאחיך הוא הפעול אותו הוא אחיך ובא להודיע שהוא פעול אלא בין לדעת המקשה בין לדעת המשיב אחיך הוא הפעול ואותו הוא אחיך אלא שהמקשה היה סבור שהדרישה הזאת הוא על הסימנין שדורשין אותו מה סימנין היו לו לאבדתו ולפיכך הקשה וכי תעלה על דעתך שיתנהו לו בלתי שיאמר הסימנים שהיו לו והשיבו שאין הדריש' הזאת על הסימנים אלא אם הוא רמאי אם לא שאפי' אם אמר הסימנים של אבדתו אין נותנין אותה לו דחיישינן שמא רמאי הוא ששמע האובד מתאונן בין שכניו טליתי נאבדה וזה יודע את סימניה וכשישמע את מוצא מכריז טלית מצאתי קם זה ונותן סימניה: