מזרחי · שמות · פרק 21 · פסוק 33

או כי יכרה למה נאמר אם על הפתיחה חיב על הכרייה לכ"ש אלא להביא כורה אחר כורה שהוא חייב. אבל במכילכא אמרו אם אמרת כן ענשת מן הדין לכך נאמר או כי יכרה ללמדך שאין עונשין מן הדין והגמרא שלנו אינו סובר כן כדכתבו התוספות בפרק שור שנגח את הפרה ולפיכך הוצרך להעמידו בכורה אחר כורה ללמדנו שהחופר בור תשעה ובא אחר והשלימו לעשרה האחרון חייב בין מת בו השור בין הוזק בו מפני שבתשלום העשרה יש בו מיתה ונזקין והראשון פטור מכלום אף מן הנזקין דאי ממיתה לא איצטריך קרא דהא לא עבד שיעור מיתה אבל זהו דבר תימה איך הניח המסקנא שהעלו בפרק שור שנגח את הפרה שהכור' אחר כורה האחרון חייב מדכתיב כי יכרה איש בור אחד ולא שנים ואמר קרא והמת יהיה לו ההוא דקא עביד מיתה והוא האחרון ותפש ההוא דמפיק ליה מק"ו דאם על הפתיחה חייב על הכרייה לכ"ש אלא להביא כורה אחר כורה שכבר נתבטלו דבריו ממה שהקשו עליו והא מצרך צריכי להו דאי כתב רחמנא כי יפתח ה"א פותח הו' דסגי ליה בכסוי אבל כורה לא סגי ליה בכסוי עד שיסתמנו וימלאנו עפר ואי כתב רחמנא כי יכרה ה"א כרייה הוא דבעי כסוי משום דעבד מעשה אבל פותח דלא עבד מעשה אימא כסוי נמי לא בעי קמ"ל:

ולא יכסנו הא אם כסהו פטור. דלגופיה לא צריכה ליה דההוא מונפל שמה שור או חמור נפקא שאלו כסהו לא היו נופלים אלא עכ"ל דלא אתא אלא למידק מיניה הא אם כסהו פטור וזהו שאמרו אי כתב רחמנא כי יפתח ה"א פותח הוא דסגי ליה בכסוי ואי כתב רחמנא כי יכרה ה"א כרייה הוא דבעי כסוי וסגי ליה בכסוי ובעי כסוי אינו אלא היוצא מהדוקיא של ולא יכסנו לא המובן מלא יכסנו וכן שנו בתוספתא בפ' הכונס צאן לדיר התורה מיעטה בשמירת בור דכתיב ולא יכסנו הא כסהו פטור ולא בעי עד דטאים ליה בעפרא:

ובחופר ברה"ר דבר הכתוב. דאל"כ לימא ליה מזיק לניזק תורך ברשותי מאי בעי והה"נ בחופר בור ברה"י ופתחו לרה"ר או חופר ברה"ר ופחחו ברה"י או לרה"י ופתחו לרה"י אחר היכ' דהפקי' רשותו דלא מצי אמ' תורך ברשותי מאי בעי כדתנן בפ' ש"ש את הפרה החופ' בור ברה"י ופתחו לר"ה בר"ה ופתחו לרה"י לרה"י ופתחו לרה"י אחר חייב והא דנקט חופר בר"ה אינו אלא למעוטי חופר ברה"י שלא הפקיר רשות ודמצי למימר תורך ברשותי מאי בעי:

שור או חמור הוא הדין לכל בהמה שבכ"מ שנאמר שור וחמור אנו למדין אותו שור שור משבת כו'. תימה דבפרק הפרה שנינו אחד שור ואחד הבהמה לנפילת הבור ולהפרשת הר סיני ולתשלומי כפל ולהשבת אבידה לפריקה לחסימה לכלאים ולשבת וכן חיה ועוף כיוצא בהן ומפרש הגמרא לנפילת הבור כסף ישיב לבעליו כל דאית ליה בעלים ולגבי לכלאים אמרו אי כלאים דחרישה יליף שור שור משבת אי כלאים דהרבעה יליף בהמתך בהמתך משבת והיכי כתב רש"י כאן גבי נפילת הבור ה"ה לכל בהמה שבכל מקום שנא' שור וחמור אנו למדין שור שור משבת. ושמא י"ל דהא דמהדר הגמרא לגבי נפילת הבור לרבויי כל בהמה חיה ועוף מקרא דכסף ישיב לבעליו לא מג"ש דשור שור משבת כמו גבי כלאים דחרישה הוא משום דג"ש דשור שור משבת לא מהניא אלא היכא דכתיב שור סתם שהג"ש מלמדת אותנו ה"ה לכל בהמה חיה ועוף אבל גבי נפילת הבור שיש בו כלל ופרט ונפל כלל שור וחמור פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט שור וחמור אין מידי אחרינא לא אין הג"ש יכולה לבטל המדה דכלל ופרט לפיכך הוכרחו לרבות כל בהמה חיה ועוף מקרא דכסף ישיב לבעליו כל דאית ליה בעלי' כדי לבטל הכלל ופרט וא"כ כיון דקרא דכסף ישיב לבעליו לא אתא אלא לבטל הכלל ופרט שלא נלמד ממנו שור וחמור אין מידי אחרינא לא נשארה הג"ש במקומה וזהו שכתב רש"י ז"ל שבכל מקום שנאמר שור וחמור אנו למדין אותו שור שור משבת דבכל התורה כלה גמרי שור שור משבת מלבד כשיש שם כלל ופרט והכא דאתא והמת יהיה לו ובטל הכלל ופרט נשאר הדבר תחת הכלל דג"ש דשור שור משבת א"ק אי הכי מאי שור ולא אדם חמור ולא כלים דקאמר בשלמא אי רבויא דאף כל בהמה חיה ועוף אתיא מקרא דכסף ישיב לבעליו שפיר מצינן למימר שור ולא אדם חמור ולא כלים דאל"כ לכתוב ונפל שמה הנופל כדפירוש רש"י בפרק הפרה אלא אי רבוייא דאף כל בהמה אתיא מג"ש דשור שור משבת מאי איכא למימר הא אצטריך קרא למכתב שור לג"ש ונשאר חמור למעוטי חדא מיניהו או אדם או כלים דליכא למימר שקול הוא ויבאו שניהם דאם כן הוה להו למימר חמור ולא אדם וכלים ועוד דמחד פרטא ליכא למעוטי אלא אדם אבל כלים לא משום דלא מצי למעוטיה מיניה אלא בעלי חיים דכותיה ואם לאו פרטא תניינא לא הוה מצינן. למעוטי כלים כדכתב רש"י בפרק הפרה ויש לומר אף על גב דגמרינן בכולא גמרא שור שור משבת לרבות כל בהמה וחיה מכל מקום השתא דאתא קרא דכסף ישיב לבעליו לרבייי כל דבר שיש לו בעלים דלא נילף מכלל ופרט לומר שור וחמור אין מידי אחרינא לא תו לא צריך קרא למכתב שור חמור כדי ללמוד שור שור משבת אלא ה"ל למכתב ונפל שמה הנופל מדכתב שור או חמור ע"כ למעוטי שור ולא אדם חמור ולא כלים הוא דאתא ואם תאמר למה לי שור למעוטי אדם תיפוק ליה מוהמת יהיה לו במי שהמת שלו יצא אדם שאין המת שלו שהרי הוא אסור בהנאה כדילפינן שם שם מעגלה ערופה דכה"ג דריש לה רבא בפ' הפרה לשור פסולי המוקדשין שנפל לבור שהוא פטור מוהמת יהיה לו שהמת שלו יצא זה שאין המת שלו אע"פ שנפדה כדדרשי' בבכורות פ"ב תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב ואכלת ולא לכלביך וי"ל דאי לאו שור לא הוה ממעטי' מוהמת יהי' לו אלא אדם דאין במינו מי שהמית' שלו אבל שור פסולי המוקדשין שיש במינו מי שהמית' שלו אימא לא כתב רחמנא שור למעוטי אדם דהשתא אייתר קרא דוהמת יהיה לו למעוטי פסולי המוקדשין:

ולא נאמר שור וחמור אלא שור ולא אדם חמור ולא כלים. הא דקאמר שור ולא אדם לאו משום דבר דיעה הוא ואיבעי ליה לעיוני ולמיזל דהא אף בבן ובת דלאו בני דיעה נינהו ולא שייך בהו איבעי ליה לעיוני ומיזל פטור הוא כדתנן בפ' הפרה בן או בת עבד או אמה פטור אלא גזר' הכתוב היא שור ולא אדם ל"ש בר דיעה ל"ש לאו בר דיעה ואפי' סומא או שנפל בלילה דדוקא גבי בהמה בעינן שתהא קטנה או חרשת או שוטה או סומא או שנפלה בלילה ואז יהא חייב בעל הבור כדתנן נפל לתוכו שור חרש שוטה וקטן חייב אבל אם היתה פקחת ונפלה ביום ומתה או הוזקה פטור שזה כמו אונס הוא שדרך הבהמה לראות ולסור מן המכשולות ואיבעי ליה לעיוני ומיזל אבל באדם בכל אופן פטור דאל"כ מיעוטא דשור ולא אדם למה לי וכן הא דקאמר חמור ולא כלים לאו בהפילם אדם קמיירי דהא אפי' שור שחייבה עליו תורה אם דחפו אדם ונפל בבור בעל הבור פטור ואפי' שור שדחף את חבירו כדתניא בפ' הפרה ואף ר' נתן שאמר בשור שדחף את חברו בעל השור משלם מחצה ובעל הבור משלם מחצה ה"מ בשור שדחף את חבירו שדרך השורים לדחוף זה את זה והיה לו לבעל הבור לאפוקי אדעתיה שלא תקרה תקלה מידו אבל אדם שדחפה ונפלה לבור הדוחף חייב בכולו ובעל הבור פטור מפני שאין זה דבר המצוי והרי הוא כמו אונס דלא גרע זה מבהמה פקחת שנפלה ביום ומתה שהוא פטור מפני שזה כמו אונס הו"א שדרך הבהמה לראות ולסור מן המכשולות אלא חמור ולא כלים דקאמר כגון שנפל בבור השור עם כליו כדתנן בפ' הפרה נפל לתוכו שור וכליו נשתברו חמור וכליו ונתקרעו חיב על הבהמה ופטור על הכלים: