מזרחי · דברים · פרק 32 · פסוק 40

כי אשא אל שמים ידי כי בחרון אפי' אשא ידי אל עצמי בשבועה. אמר כי בחרון אפי אשבע מפני שהשבועה בכל מקום אינה אלא כדי לקיים הבטחתו ואחר שאין כאן שום הבטחה אין כאן מקום לשבועה לפיכך הוצרך לומר שאע"פ שאין כאן שום הבטח' מ"מ מרוב חרון אפו על האויב להנקם ממנו ושלא ינחם מזה הוצרך להשבע שינקם ממנו ואמר אשא ידי לעצמי בשבועה במקום אשא אל שמים ידי מפני שאחריו כתיב ואמרתי חי אנכי לעולם שההבועה היתה על עצמו ולא על השמים ועל כרחך לפרש שכי אשא אל שמי' ידי הוא כאילו אמר כי אשא אל עצמי ידי וקרא עצמו שמי' מפני שהוא כסאו כמו שנא' השמים כסאי ואומר אתה יי' לעולם תשב כסאך לדור ודור דלא שייך הכא לומר שנשבע אל עצמו ותופש השמים בידו כנשבע וחפץ בידו מפני שהחפץ שנוטל הנשבע בידו אינו אלא מפני שע"י המצוה שנוטל בידי מוסיף כונה ויראה בשבועות ואין זה נוחל בשם יתברך ואל תשיבני מכי יד על כס יה שפירושו ידו של הב"ה הורמ' להשבע בכסאו כדפי' רש"י שם דהתם לא כתיב בתריה לשון מורה על שבועה כמו שכתוב פה:

ואמרתי חי אנכי לשון שבועה. כאילו אמר בחי עצמותי לא שהוא מודיע חי וקיים לעולם:

כי אשא אל שמים ידי כמו כי נשאתי תמיד אני משרה מקום שכינתי בשמים כו'. הוצרך לפרש פה מלת אשא עתיד תחת עבר והעבר במקום הווה ואמר תמיד אני משרה מפני שמפירושו שפי' לי נקם ושלם כלפי ישר' ואם שנותי ררק חרבי וגו' עד אשיב נקם לצרי ולמשנאי אשלם היא הנקמה שינקום מהאויב יחוייב בהכרח שיפרש כי אשא אל שמים ידי ואמרתי חי אנכי לשון שבועה שנשבע שינקום מהאויב אבל לפי דעת ר' נחמיה שיפרש לי נקם ושלם כלפי העובדי כוכבים שינקם מהם אין טעם לחזור עוד לומר שנשבע שינקום מהם לפיכך הוכרח לפרש כי אשא אל שמים ידי תמיד אני משרה מקום שכינתי בשמים ויש לי יכולת וגבורה ליפרע מהם מיד ולא להמתין לעת תמוט רגלם ומפני שמלת אשא מורה על העתיד והשרות שכינתי בשמים כבר היה לעולמים הוצרך להעתיקו מהעתיד ואמר נשאתי שפירושו מקדם קדמתה ומפני שהשרות שכינתו שם נמשך תמיד הוכרח לומר תמיד אני משרה שכינתי שם ויחייב מזה שיהיה ואמרתי חי אנכי לעולם דבק עם מאמר כי אשא כו' כלומר מאחר שאני משרה שכינתי בשמים יש לי כח וגבורה להפרע מהר מיד ולא לעת תמוט רגלם אבל אמרתי אין לי למהר פורענותם מאחר שחי אנכי לעולם ויש לי ליפרע מהם כשארצה בין בחייהם בין לאחר מיתתן ויהיה וי"ו אמרתי כוי"ו ואחלצה צוררי ריקם: