מזרחי · ויקרא · פרק 24 · פסוק 10

מפרשה של מעלה יצא לגלג ואמר ביום השבת יערכנו דרך המלך לאכול פת חמה בכל יום שמא פת צוננת של תשע' ימים. מהכא משמע דמעשה דמקלל בשנה שניה היה שהרי לחם הפנים לא היה אלא בשנה שניה לאחר שהוקם המשכן וכן משמע נמי מבריתא דתור' כהנים דתניא ויצא בן אשה ישראלית מהיכן יצא מבית דינו של משה שבא ליטע אהלו בתוך מחנ' בני דן ואמרו לו מה טיבך ליטע אהלך בתוך מחנה דן אמר להם מבני דן אני אמרו לו והכתוב אומר איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל נכנס לבית דינו של משה ויצא מחוייב והביאו גם רש"י ז"ל והדגלים לא היו רק בשנה השני' אלמא מעשה דמקלל בשנה שנייה היה וקשה מהא דתניא בת"כ והביאו גם רש"י ז"ל ויניחוהו במשמר ולא הניחו את המקושש עמו ושניהם היו בפרק אחד ומכיון שהמקושש בשנה ראשונה היה כדתניא בספרי והביאו גם רש"י ז"ל ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש בגנותן של ישראל דבר הכתוב שלא שמרו אלא שבת ראשונה ובשניה בא זה וחללה דהיינו בתחלת שנה ראשונה כשקבלו את השבת אם כן מעשה דמקלל נמי בשנה ראשונה היה וי"ל אע"פ שמעשה לחם הפנים לא היה אלא בשנה שניה לאחר שהוקם המשכן מכל מקום אפשר שצווי לחם הפנים בשנה ראשונה היה ובשעת הצווי כששמע אותו רשע עמד ולגלג ואמר כו' ומבריתא דת"כ נמי דתניא מבית דינו של משה יצא מחוייב על אודות חנייתו שלא קבלוהו בני דן מפני שאמרו לו איש על דגלו לבית אבותם יחנו כתיב ולא לבית אמותם לא קשיא דאיכא למימר נהי דצוו דגלים לא היה אלא בחדש השני בשנה השנית מ"מ הם מעצמ' היו נוהגים לשבת כל שבט ושב' במקום מיוחד כפי מה שצום יעקב אבינו ע"ה במש' מטתו כדכתב רש"י ז"ל בפרשת ויחי שקבע להם מקום לשלשה למזרח וכן לד' רוחות וכסדרן למס' מחנה של דגלים נקבעו כאן כו' וזהו איש על דגלו באותות וגו' באות שמס' להם אביה' בנושא מטתו ובפרשת במדבר כתב באותו' לבית אבותם באו' שמסר להם אביהם יעקב כשנשאוהו ממצרים שנ' ויעשו בניו לו כן כאשר צום יהודה יששכר זבולן ישאו מן המזרח ראובן שמעון וגד ישאו מן הדרו' כו' כדאיתא בתנחומא ואעפ"כ הוצרך הכתוב להזהירם על זה מפני שלא היו כולם ניכרי' מאי זה שבט היו אלא קצתם היו נכרים וקצתם היו מעורבין זה בזה וע"י ההתילדות דכתיב ויתילדו על משפחותם שהביאו ספרי ייחוסיהן ועדי חזקת לידתן כל אחד ואחד להתיחס על השבט וניכר כל אחד מאי זה שבט היה והלך אל מקום שבטו:

בן איש מצרי הוא המצרי שהרג משה. כלומר שהוא לבדו היה ואין זולתו וזהו שכתב אחר זה ושם אמו שלומית בת דברי שבחן של ישראל הוא שמפרסמה התורה לזו לומר שהיא לבדה היתה זונה:

בתוך בני ישראל מלמד שנתגייר. ומה שדרשו גבי ויפן כה וכה וירא כי אין איש עתיד לצאת ממנו להתגייר היינו מאותה שעה ואילך שאין שום ולד אחר שיוליד מכאן ולהבא שיתגייר אבל זה כבר היה נוצא בבטן אמו שכבר נתעברה ממנו וא"ת למה הוצרך להתגייר הא ק"ל כותי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר דדוקא ישראל הבא על הכותית ולד' כמוה וצריך להתגייר אבל כותי הבא על בת ישראל ולדה ישראל גמור כבר תירץ בזה הרמב"ן ז"ל שמה שאמרו שנתגייר היינו כמו שנתגיירו כל ישראל שנכנסו לברית במילה וטבילה והרצאת דמים בשעת מתן תורה והוצרכו לומר בזה שנתגייר לומר שלא הלך אחרי אביו אלא דבק אחרי אמו ונדבק בישראל וזה טעם בתוך בני ישראל שהיה עמהם ולא הלך אחרי אביו להיות מצרי אבל חכמי צרפת אמרו שקודם מת"ת הולד היה הולך אחר הזכ' וכאשר נולד זה לא מלו אותו כי מצרי היה בדינו וכאשר גדל נתגייר לדעתו: