מחוקקי יהודה יהל אור · הקדמה

22) ובקצת נוסחאות ״הישרה״ ר״ל לפי פשוטו של מקרא.

23) דרש יום ״ואהיה שעשועים יום יום״ איננו נדרש עפ״י לשון המקרא, כי פי׳ יום יום בכל יום ויום.

24) כדרשתם ז״ל, ובמו שהבאתי למעלה, ופי׳ יום יום שני ימים, ויהיה הטעם לאלפים ר״ל לשני אלפים.

25) היה לו להכתוב לכתוב ״יומים״ ויהיה פי׳ לשני ימים.

26) עתה יפרש הפ׳ ״ואהיה שעשועים יום יום״ שפי׳ בכל יום ויום.

27) והוא פרט אחד מכלל קבוץ אחד.

28) שפי׳ ג״כ בכל יום ויום.

29) וכן פי׳ הח׳ ז״ל שם ״ויתכן לפרש שחסר בי״ת,והוא כמו בשעשועים יום יום בכל עת״ ויהיה פי׳ אהיה לו שעשועים בכל יום ויום, ובכל עת משמחת אני לפניו.

30) ושם ג״כ פירושו בכל יום ויום.

31) אם נפרש עפ״י הדרש.

32) ויהיה פירושו יום יום גם בזה הפ׳ אלפים שנה.

33) בעבור הכף שבמלת עיניך אמר כן.

34) כי אם עם בן אדם ידבר.

35) וכן פי׳ הח׳ ז״ל שם, ״כי עם בני אדם ידבר השם ואל תתמה בעבור שובו לשון רבים ואחר כן בעיניך (שהוא לשון יחיד) כי כן משפט הלשון ״זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודור״ (דבר׳ לב ז), וטעם כיום, אולי חיית אתה בן אדם אלף שנה ככה, יהיה כיום אתמול כי יעבור, שכבר עבר, או כמו אשמורה בלילה״.

36) ר״ל נפש שנחלשה ע״י למוד הלכה קשה, וכן כתב הח׳ ז״ל בתחלת פי׳ על איכה ״ומהם להרויח לבות נלאות בפרקים עמוקים״, וכן מבואר בס׳ מגן אבות לרשב״ץ (אבות פ״ב מאמר ״וכל מעשיך יהי׳ לשם שמים״) ״וכשימצא גופו חלש מהלמוד, ויצטרך לטייל מעט בשווקים וברחובות יכוין כזה כדי להרחיב לבו לשוב לתלמודו, וכמו שאז״ל כי הוו רכנן חלישי מגרסייהו הוי אמרי מילי דבדיחותא, ובג׳ (שבת ל, ב) כתוב בדרך אחרת ״מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן״, ופי׳ רש״י ז״ל ״נפתח לבם מחמת השמחה״.

37) ר״ל דעת יחיד שאין לסמוך עליו.

38) והם דברי אגדות ודרשות המוניות, שהי׳ דורשים בשבתות ובימים טובים להמון אנשים ונשים וטף, כדי להמשיך לבם לתורה ולמצות, ולאמצם לעבודת השם.

39) והמה טובים מאוד ומועילים ובפרט להנערים, ורי״ר יגרום תחת ״לאחרים וידריך״ ״למורים להדריך״, ור״ל שיש דרש שהוא טוב למורי הנערים להדריך על ידו את הנערים בדרך תבונה, והוא דרש המכלכל משלי מוסר נעימים המושכים את הנערים אחרי דעת ומזמה.

40) וי״ג ״בנגהות״ והוא העטלף שרואה רק בלילה כי עיניו כהות, (עי׳ סנהדרין דף צח ע״ב משל לתרנגול ועטלף וכו׳) ודרך הפשט הנכון לא יבינו.

41) ולגודל הבהירות איננו רואה.

42) כן הוא (ב״ר פ׳ א, תנחומא ברא׳, ילקוט רמז ב) וכן הוא בירושלמי חגיגה (פ״ב ה״א דף י א) ועיין בפני משה שם שכתב ״אע״ג דנמצאו הרבה והרבה פסוקים המתחילין בבי״ת ואינם לשון ברכה, וכן הרבה פסוקים ותיבות המתחילים באל״ף ואינם לשון ארירה אלא להיפך, מ״מ בבי״ת לשון רבוי הוא, וממנו מתחיל הרבוי, וזהו לשון ברכה, שהתחלת הרבוי מחמת ברכה היא, משא״כ באלף שאין בו רבוי כלל, וזהו דקאמר שהוא לשון ארירה, ובית הוא לשון ברכה״.

43) שפי׳ לשון ריקות.

44) שהוא לשון שממה.

45) וגם הוא איננו אות לטובה אף שהוא בבי״ת.

46) השמיט הח׳ ז״ל מלת ״ולא״ הכתוב שם ״ולא ילדו לבהלה״, מפני שהוא אות לטובה וראיותיו מהביתי״ן הנמצאים שאינם מורים לטובה.

47) בכל ספרי החי ז״ל מ״איש בליעל״ עד ״כהני במות״ הוצגו אחר ״הנה איש רע ובליעל״, שאין מקומם שם, כי הם מהביתי״ן שאינם מורים לטובה, ואיך יהיה מקומם אחר הרי״ש, לכן הצגתים במספר הביתי״ן, וכן הוא בקובץ.

48) ר״ל כל אלו בבי״ת ואינן סימן ברכה.

49) ואם יש מאמרים על הרי״ש ג״כ לשבח, וכן הוא (אותיות דר״ע ביהמ״ד הוצ׳ יעלניק חדר ג׳) רי״ש זה הקב״ה שהוא ראש לכל העולם וסופו וכו׳, ד״א רי״ש זה ראשו של הקב״ה שדומה לכתם פז וכו׳, ד״א רי״ש, אין ריש אלא דברו של הקב״ה שנקרא ראש, שבו ברא הקב״ה ז׳ רקיעים וכל פמליא שלו, ומנין וכו׳ עיי״ש.

50) ויביא הח׳ ז״ל ראיה שנמצא הרי״ש גם לגנאי, ״הנה איש רע ובליעל״ שמביא לא נמצא פ׳ כזה ונמצא (ש״א, ל, כב) ״ויען כל איש רע ובליעל״, או נאמר כי המלה ״הנה״ אינו מהפ׳ שרצה להביא, והוא כנוי הרומז שירמוז הח׳ ז״ל גם על הפ׳ הזה, והוא דחוק, וכן נמצא הרי״ש גם לגנאי (אותיות דר״ע ביהמ״ד הוצ׳ יעלניק ח׳ ג׳) ד״א רי״ש, אין רי״ש אלא נבוכדנצר שנאמר אנת היא ראשה די זהב (דניאל כ לב) ד״א רי״ש אין ריש אלא מגדל שבנו בני דור הפלגה וכו׳, ד״א ריש, אין רי״ש אלא מלכות בבל וכו׳, ד״א ריש, אין ריש אלא חולי ומכה וכו׳ (ובנוסחא ב׳ שם) אין ריש אלא רשע וכו׳ אין ריש אלא ע״ז, ועיין ״אם למקרא״ (ברא׳ א א) מה שהעיר ע״ז מדוע יחסו השם ״ראש״ לע״ז, והדרוש ארוך ונכבד מאד למעיינים שם.

51) בג׳ (שבת סג א) כי הפשט לא ישתנה, והביא ראיה מהגוף שילבש בגדים שונים, והוא לא ישתנה כן הפשט לא ישתנה, אעפ״י שידרשו דרשות הרבה עליו.

52) מכאן ואילך יצא הח׳ ז״ל להראות כחו בדרש, כי יוכל לדרוש ג״כ ככל הדרשנים כן העיר בהערה (קובץ חכמת הראב״ע) ואנכי בע״ה אראה מקורן שלא דרש הח׳ ז״ל מדעתו הדרשות שהביא.

53) הדרש הזה הוא (ב״ר פ׳ א, תנחומא ב ברא׳ אות ה, ויקרא ראש פ׳ יט, מדרש חזית פ׳ ה, פסוק ״ראשו כתם פז״ והקדמות תקוני זהר בכמה מקומות, ובתקונים תיקון כ״ה, אגדת ברא׳ פ״א פש״ז ברא׳ א׳, ועיין רמב״ן (ברא׳ א א) שכתב שהמדרש הזה סתום וחתום מאוד, כי דברים רבים מצאנו שנקראו ראשית, ובכלם להם מדרשים.

54) מלת אחר פה כונתו עוד דרש אחר, וכן כולם.

55) נעלם ממני מקום המאמר הזה ולדעתי ירמוז על מה שדרשו ז״ל (ב״ב עה א) אמר רבה א״ר יוחנן עתיד הקב״ה לעשות סעודה לצדיקים מבשרו של לויתן, שנאמר, ״יכרו עליו חברים״ (איוב מ ל) ואין כרה אלא סעודה, וכן בפסיקתא רבתא (פסקא אחריתי דסוכות סי׳ לב) ר׳ נחמן ור׳ הונא הכהן ור״י בר שלום, אחד מהם אומר מקישים בצלצלו ואומר כל מי שעשה מצות רגיליות יבוא ויאכל מראשו, וטעמו כטעם הראש על דג שבים טבריא וחבירו אמר וכו׳, ועוד שם יכרו עליו חברים, חבורות חבורות, יש בעלי מקרא, יש בעלי משנה, יש בעלי תלמוד, יש בעלי אגדה, יש בעלי מצות, יש בעלי מעשים טובים, כל חבורה וחבורה באה ונוטלה חלקה עיי״ש, ואל זה יכול להיות שרמז הח׳ ז״ל, שהעולם נברא על לויתן, והנה בענין הסעודה הזאת רבים האמינוה כפשוטה מאכל ממש ועיין (רמב״ם בפ״ח מה׳ תשובה) שיאמר שחז״ל כינו הטובה הצפונה לצדיקים בלשון סעודה, והראב״ד השיגו עיי״ש, ועיין בס׳ מלחמות השם לרבינו אברהם בן הרמב״ם ז״ל, והנה פי׳ המאמר עפ״י סברה מפני שלא מצאתי מקור המאמר, והריצותי מכתב אל ידידי הרב הגאון המפורסם, בקי עצום בחדרי תורה כ״ש מ׳ מאיר בהגאון מ׳ יוסף ז״ל שהיה אב״ד בסלוצק, ועתה איתן מושבו בעיר ליאחעוויץ שיברר לי מקור המאמר, והשיב לי במכתבו אלי וז״ל ״אשר דרש ממני כבודו הרמה נידון מה שהביא הראב״ע ז״ל בהקדמתו בדרך הד׳, אחר העולם נברא על לויתן וכו׳ יותר ראוי לפרש כוונתו על מה דאיתא בברייתא דמעשה בראשית בתחילתו [והועתקה בסוף ספר רב פעלים] וז״ל כל העולם ת״ק על ת״ק וכו׳, וכל העולם עומד על עמוד אחד וצדיק שמו וכו׳ ואותו עמוד וכל העולם כולו עומד על סנפיר אחד של לויתן וכו׳ ויעוי״ש, אמנם שם לא נזכר הפסוק (איוב מ) ובאמת הפסוקים שם באיוב קאי על הבהמות בהררי אלף וכדאיתא (ב״ב עד ב) ועיי״ש, עכ״ל, אח״כ מצאתי במדרש כונן פרק ו וז״ל שם ״יום חמישי נטל הקב״ה אור ומים וברא מהם לויתן ואשתו וכל דגי הים, ותלה כל העולם כולו על סנפירין לויתן״.

56) כן הוא (שבת לג ב) אר״י לא ברא הקב״ה את עולמו אלא כדי שייראו מלפניו, שנאמר ״והאלהים עשה שייראו מלפניו״ (קהלת ג) וכן הוא (קה״ר פ״ג) אר״י גדולה היא היראה ששמים וארץ לא נבראו אלא בזכות היראה הה״ד ״והאלהים עשה שייראו מלפניו״ (ופי׳ הגרד״ל, אפשר ר״ל הא דכתיב בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, בשביל היראה שנקראת ראשית, כד״א ראשית חכמה יראת אלהים נבראו שמים וארץ) ועיין הקדמת ס׳ הזהר (דף ז ב, יא ב, תיקוני זהר תיקון כח ולג).

57) ובקצת ספרים הגי׳ ״וכן הוא אומר״, ועיין (רמב״ן ברא׳ א א) שהביא ג״כ כמה מדרשים מזה הענין, וסיים, ואי אפשר להאריך בפירוש זה הענין במכתב, והרמז רב הנזק כי יסברו בו סברות אין בהם אמת וכו׳ עיי״ש.

58) והוא (ב״ר פ״א, ועיין בפי׳ מהרז״ו הארוך שם, ילקוט רמז ב, ת״ז תיקון יד) וכן במשנת ר״א ר״פ בראשית, בזכות בכורים נברא העולם, היינו בזכות התורה, כי הם לכהנים למען יחזיקו בתורת ד׳, דבכורים היינו תורה, לכן הביאו בחג יום מ״ת, וידידי הרה״ג אשכול המדעים מ׳ יוסף פיימער אב״ד בסלוצק, ביאר דברי הח׳ ז״ל, כי לפנינו איתא במדרש בזה״ל, ר׳ הונא בשם ר׳ מתנה אמר, בזכות ג׳ דברים נברא העולם בזכות חלה, ובזכות מעשרות, ובזכות בכורים, ויליף לכל אחד מקרא, והח׳ ז״ל תפס הדבר האחרון? יש לומר כי מפני זה הקדים הח׳ ז״ל, את המאוחר, בעבור כי הכתוב ראשית בכורי אדמתך וגו׳ הוא מוקדם בקרא (שמות כג יט) מהפסוקים האחרים המורים על חלה ועל מעשר.

59) וכן יאמר בס׳ ״האחד״ ״וכל יש עצם וצורה״, רצונו עמידת כל יש וקיומו היא שנים עצם וצורה, ועיין (שמות כה מ) בפי׳ הח׳ ז״ל ובביאורי שם.

60) כן הוא (ירושלמי חגיגה פ״ב ה״א) ר׳ אבהו בשם ר׳ יוחנן בשתי אותיות נבראו שתי עולמות העוה״ז והעוה״ב, וכן הוא (ב״ר פ״א, ילקוט רמז ב, תנחומא ברא׳, ת״ז תיקון כב) ובא״ב דר״ע (ביהמ״ד הוצ׳ יעלניק ח״ג צד 19) למה נברא בבית מפני שאמר הקב״ה שני עולמים אני עתיד לבראות עוה״ז ועוה״ב.

61) ויהיה הבי״ת בית, רי״ש אל״ף שי״ן ראש, יו״ד תי״ו ת״י, פי׳ בית ראשון יעמוד ת״י שנים, וכ״כ הציוני בשם ס׳ ישן.

62) וכן הוא (פסחים נד א, נדרים לט ב, פדר״א פ״ג, זהר צו לד ב).

63) תהו בגי׳ תי״א והבית הראשון עמד ת״י שנים ונחרב בתי״א.

64) ובקצת ספרים ״רוח חכמה ובינה שנחה על מפרשי התורה שנמשלת למים״.

65) וכן הוא (ת״ז תקונא תלתין נתיב תניינא) ורוח אלהים מרחפת על פני המים, מאי ורוח, אלא בוודאי בזמנא דשכנתא נחתת בגלותא האי רוח נשיב על אינון דמתעסקי באורייתא עי״ש כל המאמר, וסיים שם ״ודא איהו רוחא דמשיח״.

66) וכן הוא (ת״ז תקונא חד ועשרין) ויקרא אלהים לאור יום, דא ישראל דשלטנותהון יהא לזמנא דפורקנא, ורשיעיא ישתארון בחשוכה הה״ד ״ולחשך קרא לילה״.

67) ובקצת ספרים הגי׳ ״דרש אחר״.

68) במלת בראשית יש שתי מלות, ברית אש (הקדמת ת״ז ד״ה ״ועוד תקונא ז״, ת״ז תקונא כב, ותקונא כג) אך שם הסבו כוונתם על המילת שהיא מצלת מאור של גהינם.

69) ובקצת נוסחאות ״המה״.

70) ורי״ר גורס ״מאש״.

71) ורי״ר פי׳ שתי מלות ר״ל ״בָרָא שתִי״ וכתב המשכילים על דבר יבינו אשר מלת ״מאש״ הוא נוטריקון ״מאבן שתיה״ וירמוז להכתוב בג׳ (יומא נג ב) במשנה ״אבן היתה שם מימות נביאים ראשונים ושתיה היתה נקראת״ ושם (דף נד ב) ״תנא שממנה הושתת העולם״, ובפי׳ המשניות להרמב״ם שם כתוב ״ופי׳ שתיה יסוד״ עכ״ל, ומתאים עם הכתוב פה, והוא היסוד, ובלי ספק היה למבראשונה קוים על מלת ״מאש״ להורות היותה נוטריקון ״מאבן שתיה״, אך ברוב הימים נשמטו, ואולי היה כתוב למבראשונה בפירוש ״מאבן שתיה״, כי איה מקום הדרש שהכל התהוה מאש, והוא החומר הראשון, ועי׳ סוכה (דף מט ע״א) תנא דבי ר׳ ישמעאל בראשית אל תקרי בראשית אלא ברא שית ועיי״ש בח״א מהרש״א ונראה דלזה כיון׳ הח׳ ז״ל.

72) בראשית ברא שית.

73) וכן פי׳ הח׳ ז״ל, (ס׳ האחד) ששה הוא מורכב משלשה, גבולי הגוף הם ג, אורך, רוחב, עומק, מהאורך, יצא פנים ואחור, מהרוחב ימין ושמאל, מהעומק יצא מעלה ומטה, והם ששה, וכן הוא (זהר ברא׳ טו ב) בראשית ברא שית, מקצה השמים ועד קצה השמים שית סטרין וכו׳.

74) ראשי תיבות מן פסוק הראשון שבתורה יש, בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ והם עולים במספר כ״ב כמספר האותיות א״ב.

75) ר״ל בפסוק הראשון יש ז׳ תיבות כמו ז׳ מלכים, והם קמץ גדול, קמץ קטן, (צירי), פתח גדול, פתח קטן (סגול) חולם, חירק, שורק, והשוא לא נחשב כי הוא משרת.

76) וכן יחשוב (הקדמת ת״ז) ד״ה ״קום יחזקאל נביאה״ וכו׳, ושם ד״ה ״דרגא עשיראה״.

77) וכן יחשוב (שם) כנגד ז׳ כוכבי לכת, וכנגד חמה ולבנה, כי שם יחשוב ״תשע נקודין דאורייתא״.

78) בפ׳ הראשון מן התורה יש כ״ח אותיות.

79) הם שבעה כוכבי לכת שאותיותיהם עולה ג״כ למספר כ״ח, ואלו הן, שבתאי, צדק מאדים, חמה נוגה כוכב לבנה.

80) יפרש דעת האומר דרך דרש, ודעתו שם אינו כן, וכן יאמר שם (קהלת נ א), ״י״א כי אלה העתים הם כ״ח כנגד צורות וגלגל המזלות, שהלבנה נראית בהם בכל חדש, גם זה הבל״ ועיין בפי׳ (שמות כו ב).

81) סוף ספר בראשית מ״ם בתיבת ״מצרים״.

82) הוא שם של מ״ב כמנין ב״ם, ובג׳ (קדושין עא א) אמר רב יהודה אמר רב, שם בן מ״ב אותיות אין מוסרין אותו אלא למי שצנוע ועומד בחצי ימיו, ואינו כועס ואינו משתכר וכו׳, (ושם) שם בן שתים עשרה אותיות הי׳ מוסרין אותו לכל אדם, משרבו הפריצים וכו׳, ופי׳ רש״י ז״ל ״שם בן שתים עשרה, ובן ארבעים ושתים לא פרשו לנו״, וכן כתב רב האי גאון בתשובתו לתלמידיה דבי מדרשא דמר רב יעקב ראש כלה ״שם בן מ״ב אותיות אעפ״י שאותיותיו ידועות אין מסרו בהגיונו וקריאתו אלא בקבלה וכו׳, ואנו, אין אנו יודעין האיך קריאתו והגיונו באמונה ולא מסרו בידינו רב מפי רב וכו׳ עיי״ש, ועיין מה שכתב רש״א בחידושי אגדות שם, ובתקונים תקונא רביעאה ״בארבעים ותרין אתוון דשמא מפרש למנדע כל את ואת על תיקוניה וכו׳, ואינון אב״ג ית״צ וכו׳, ודא איהי ״אבא בם (תה׳ קיח יט), והנרבוני בפירושו להמורה (ח״א פ׳ סב) כתב שהם מורים על ר״ת משמות של הקב״ה, ועיין בחוברת כבוד הלבנון (שנה רביעית שבט תרכ״ז) מה׳ אמ״ת שהאריך לבאר הר״ת מזה השם באופן אחר, ועיין מורה בפ׳ ס״א מהחלק הראשון שכתב ״שרק השם יו״ד ה״א וא״ו ה״א, הוא שם המיוחד לו ית׳, ולזה נקרא שם המפורש וכו׳ (ושם) ואין ספק שזה השם העצום אשר לא ידובר בו כמו שידעת אלא במקדש, וכהני השם המקודשים לבד בברכת כהנים, וכהן גדול ביום הצום יורה על ענין אחד״, ושם בפ׳ ס״ב כתב ״גם היה אצלם שם בן י״ב אותיות, והוא בקדושה למטה מזה השם בן ארבע אותיות וכו׳, (ושם) והיה אצלם ג״כ שם בן שתים וארבעים אותיות וכו׳, עוד (שם) ולא נקרא כלל שם בן ארבעים ושתים אותיות זה, ולא שם בן שתים עשרה אותיות שם המפורש, אבל שם המפורש הוא השם המיוחד לו כמו שבארנו״, ושם של ע״ב איננו נזכר בגמרא ומצאנוהו בפסיקתא דר״כ (פ׳ החוד׳ סי׳ יז) ובב״ר פ׳ מד, ויק״ר פ׳ כג ודב״ר פ׳ א, וחזית, שהש״ר פ׳ ״כשושנה בין החוחים״ ילקוט לך רמז עז, ונמצא בפירש״י (סוכה מה א) ד״ה ״אני והו״ ועיין פס״ז (שמות יד כא) והח׳ ז״ל הזכירו בפי׳ (שמות יד יט).

83) עיין (תנחומא ב יתרו אות יד, מדרש תהלים ב ס״ח סי׳ י ובהערה לה פסיקתא רבתי ס׳ בחודש השלישי ובהערה שם קסא וקסב, ילקוט המכירי ס״ח סי׳ נא נג):

84) סוף כל התורה ״לעיני כל ישראל״ הם אותיות ״לב״, ושלמה ע״ה כללן יחד ״בלב נבון תנוח חכמה״ (משלי יד לג).

85) וכן יחשוב (ב״ר פ׳ א) האבות וישראל וביהמ״ק, ושמו של משיח עלו במחשבה להבראות.

1) וכן יאמר בהקדמתו השניה בדרך החמישית ״ומהשם לבדו אירא ולא אשא פנים בתורה, ואזכיר בתחלה בכל פרשה דקדוק כל מלה שיש בהם קשה, ואח״כ אזכיר הפירושים כסדר״.

2) ובקצת ספרים ״חכמי המסורת״.

3) ובקצת ספרים ״כי הכותב פעם כתוב המלה מלאה מבוארה״.

4) ועיין בפירושו (שמות כ, א) בד״ה ״אמר אברהם המחבר״ ושם האריך לבאר כל זאת.

5) ובקצת ספרים ״טעמים״.

6) פועל העתק מורה על עקירת דבר מיסודו והנחתו במקום אחר, לכן נשתמש על המעתיק דברים מגוף הספר של הכותבם אל ספר אחר ״אשר העתיקו אנשי חזקיהו״ (משלי כה א) ותפס, הח׳ ז״ל לשון הכתוב שם.

7) ובקצת ספרים ״לתיקונים״.

8) וכן יאמר הח׳ ז״ל על הדרש על נקודות וישקהו (ברא׳ לג ד) ״טוב הוא לעתיקי משדים״.

9) כמו (שם יח כב) בפ׳ ואברהם עודנו עומד לפני ד׳, עיין ביאורי שם.

10) עיין בס׳ (שפה ברורה יא ב) וכן כתב בס׳ ניסור מורא שער א) ״נם התרגום מועיל אעפ״י שאיננו כולו על דרך פשט״.

11) וכן כתב בהקדמתו השניה בדרך הד׳ ״וידענו כי הקל שבקלים ידענו רק תפש דרך דרש בי שבעים פנים לתורה״ ועיין מה שכתב הריק בספי סוף פי׳ למגילת איכה (נדפס באניות יש״ר ה״ב צד 61).

12) כפשוטו.

13) עיין בפי׳ רש״י שם.

14) עיין ברש״י שם וכן יאמר בהקדמתו השניה בדרך הד׳ ״גם נאמר בדברי המתרגם התורה בארמית במו ״וברוח אפיך נערמו״ (שמות טו ח) (ת״א ״ובמימר פומך חכימו מיא״) שתרגם כמו וברוח פיך, ופשוטו שהוא כמו ומרוח אפו יכלו (איוב ד ט) וככה ״נערמו מים״ שהוא מגזרת ״ערמת חטים״ (ש״ה ז ג) (וכן פי שם הח׳ ז״ל) והוא תרגמו כמו ״מפר מחשבות ערומים״ (איוב ה יב) (מענין חכמה כי תרגם ״חכימו מיא״) גם ״בני אתונו״ כנה אותו מבנין, שער האיתון, (יחז׳ מ טו) גם ותשב באיתן (ברא׳, מט כד,) מגזרת תשובה (ופי׳ ותשב נבואתו, כי כן ת״א ״ותבת בהון נביאותיה״) ומלת באיתן באותם, גם נביאותו בהפוך האותיות (כי היפך האותיות של מלת ״באיתן״ הוא ״נביאת״.

15) כמו בפי׳ (שמות יג ט) על הפ׳ ״והיה לך לאות על ידך״ וכתב הח׳ ז״ל שם ״יש חולקין על אבותינו הקדושים שאמר כי לאות ולזכרון על דרך ״כי לוית הן הם לראשך וענקים לגרגרותיך״ (משלי א) גם ״וקשרתם לאות על ידיך״ (דבר׳ ו ח) כמו ״קשרם על לבך תמיד״ (משלי ו כא), נם ״וכתבתם על מזוזות ביתיך״ (דבר׳ ו ט) כמו ״כתבם על לוח לבך״ (משלי ג ג) ומהו שיהיה לאות ולזכרון שיהיה שגור בפיך כי ביד חזקה הוציאך ד׳ ממצרים, ואין זה דרך נכונה, כי בתחלת הספר כתוב משלי שלמה, והנה כל מה שהזכיר הוא דרך משל, ואין כתוב בתורה שהוא דרך משל חלילה רק הוא כמשמעו, על כן לא נוציאנו מידי פשוטו, כי בהיותו כמשמעו איננו מכחיש שיקול הדעת״ וכן בפירושו (במד׳ טו לח) אחרי אשר יביא הפי׳ הראשון שנראה כי פי׳ ״על כנפי בגדיהם״ על כל בגד חלוק או מכנסים כי אם תחלקוה, הנה הוא כדמות כנף, יביא בפ׳ לט שם וז״ל, ״והפי׳ השני כאשר העתיקו חז״ל, ובעבור שיש עדים נאמנים על הפי׳ השני בטל הראשון.

16) וכן יאמר בהקדמתו השניה בדרך החמישית, ״רק במצות ובחקים אסמוך על קדמונינו, וכפי דבריהם אתקן דקדוק לשוננו, וחלילה לי מחטא לקוני, לשלוח יד לשוני נגד הרבים ונכבדים בחכמתם ומעשיהם, מכל חכמי הדורות הבאים אחריהם, כי כל חוטאם חומס נפשו, והיוצא מדבריהם החוצה דמו בראשו, והוא יבדל מקהל דגולה, וירד חי שאולה, רק בכתוב שאין שם מצוה אזכיר הפירושים הנבונים, שהם לראשונים או לאחרונים״.

17) ובקצת ספרים ״הכתובים״, וכן כתב בס׳ העבור (סוד העבור) ״והאומרים כי המעתיקים הוסיפו וגרעו, כן יוכל הטוען לומר, כי כל התורה מידם קבלנוה״, וכן כתב בס׳ (יסוד מורא שער ב׳) ״כי כל המצות מיד האבות קבלנום, ואין הפרש בדברי המצות בין דבריהם ובין דברי תורה, כי גם הם נתונים לנו, והם קבלו מאבותם, ואבותם מהנביאים, והכל מפי ד׳ ביד משה״.

18) וע״ז כתב ר״מ ראנדענער (אגרת יש״ר ה״ב מכתב ל׳) ״ולא למראית עין בלבד כתב כן בראש ספרו, כדי לגנוב לב הפרושים, רק בתם לבבו ובנקיון כפיו התוה והודיע אמונתו לעיני כל ישראל כאשר יחזו משרים כל המעיינים בספרו״, וכן הגאון מ׳ שלמה יהודה ליב ראפפארט (אגרות שי״ר מכתב א׳) במכתבו לשד״ל יאמר וז״ל ״ואשר לא שונא להראב״ע מתמול שלשום וקורא הקדמתו לפירוש התורה ימצא שם כל מחשבותיו ודעותיו גלויות ומבוארות בדרכי פירושי הכתובים והשתמש באגדות, ולא יוכל עליו לאמר עוד כי הוא מדבר בלב ולב״, (ושם) ״הרמב״ם וגם הראב״ע ושאר החוקרים מישראל, אנשים צנועים מאוד בלשונם בעלי מוסר השכל בדבור ובמעשה, רחוקים מאוד מכל אומר בלתי טהור״.

1) הנקרא אצל בעלי מלאכת השיר ״שיר משובה״, אם סופי החרוז משתוות בשתי אותיות, הוא ״שיר ראוי״ ובשלש אותיות הוא ״שיר משובה״ כמו שנמצא בלשון החידה מהח׳ ז״ל.

2) התנועה כשהיא בלי שוא נע מחובר אליה, היא הברה ערומה (זילבע).

3) וכשמחובר אליה שוא נע קראוה יתד, כמו בני שמור לך דברי ג׳ מלות הראשונות הן יתידות, והאחרונה מרכבת מיתד והברה, והשיר השקול על יתידות ותנועות נקרא להם ״שיר מָרְכָב״.

4) החלק הראשון מהבית הנקרא ״דלת״.

5) וגבול החלק האחרון ממנו נקרא ״סוגר״.

6) והענין הכולל רעיון שלם נקרא ״בית״.

7) ענינו מליצה מחודדת ונסתרת, ושם ״חוד״ להוראת החדה הוא מענין חדוד, והוא ענין מסופק וסתום שנותנין לאדם שיתיר אותו ויכוין אל האמת, ונקרא חידה, ע״ש החדוד השבלי, שהרוצה להגיד אותו, צריך לחדד את שכלו, וזה שמנסין את האדם בחידות, הוא כדי לחדד שכלו שצריך שיתאמץ בהגדת החידה, או ג״כ לראות אם שכלו מחודד כשהגיד וכיון אל האמת, וממנו הושאל לכל דבר סתום בלתי מפורש לקרותו חידה, כמו ״ומראה ולא בחידות״ (במד׳ יב ח) ״אביעה חדות״ (תה׳ עח ב) ויש חידות המכוסים ואינם מובנים עד שיפורש, וכן בהפי׳ המיוחס להח׳ ז״ל (משלי א ו) על ״דברי חכמים וחידותם״ ״חידה דבר מכוסה ואינו מובן עד שיפורש״ וכן יסיים פה ״כי בל חכמי לב להגידה לאו״, ועיין עוד ביאור השם ״חידה״ (הכרמל שנה ראשונה שבט מרח״י ק״ב).

8) יש גירסאות שונות פה, ״י״ג ידידים״, וי״ג ״חכמים״, ופי׳ שמעו הבינו, וכן ״תשמע חלום לפתור אותו״ (ברא׳ מא טו) ״לב שומע״ (מ״א ג ט) ״שמענה ואתה דע לך״ (איוב ה כז), וכפי הגי׳ ״נבונים״ דעתו מפני שנכון גדול מחכם, ע״כ יאמר, אליכם אישים הנבונים אקרא.

9) גם לא לכל הנבונים כי אם להנבחרים והנפלאים שבהם.

10) ענינו הכרה והשגה.

11) ביאור החדה יקרא בלשון הקדש הגדה כמו שביאר החלום יקרא פתרון, וכדכתיב ״ולא יכלו להגיד החדה״ (שופ׳ יד יד).

12) וי״ג ״נלאו״.

1) מלת אב, ואדון, ואיש, ובעל, וראש, הם קרובים בטעם, והם כמו יסוד ועיקר הדבר.

2) יאמר שהכח, הדבור, שהוא עיקר ויסוד האדם הנוצר מן האדמה.

3) הוא הכח שנתן למין האדם להוציא במוצאות שלו, כי כח הדבור הוא עיקר גדר האדם.

4) הן אותיות אהוי, ומפני שהם שוים קראם אחים, ואמר ״האחים״ בה״א הדעת פי׳ שהם נודעים במדת האחוה ע״י סגולתם לכל קורא במקראי קדש, כמ״ש הח׳ ז״ל בסמוך, ״בקשו מעל ספר ד׳ וקראו״ וכו׳, גם ירמוז בה״א הידיעה שרק הם לבדם, הם האחים הגמורים, והאחרים אף שנראה בצד מה שהם אחים, אינם אחים גמורים כמו אלה שיש להם הסגולות כולם, ובלוית חן הגי׳ ״באדמה הוליד אב אחד ארבעה אחים״.

5) פי׳ שאינן מקבלים דגש הנקרא כבד.

6) ובפ״ד הגי׳ ״ולא״.

7) פי׳ שאינן מקבלים רפוים, ר״ל אה מאותיות אהוי הם בטבעם כמו אה מאותיות אהחער שאינן מקבלים דגש, גם וי מאותיות אהוי אעפ״י שהן לפעמים בלי דגש, עכ״ז אינם רפוים, לפי שהם מאותיות שם שקץ נוזלים שאינן באים רפוים לעולם, והח׳ ר״ג לעטעריס לא כן דעתו בזה, וכתב ״רבים השתבשו בפי׳ מלת האלה, כי יחשבו שכיון בזה שאין באותיות אהוי לא דגש קל ודלא דגש חזק, וזה איננו כי הוי״ו והיו״ד נמצאו לאלפים דגושים, כמו שם חוה, יחוה דעת (תה׳ יט ג) תלמיה רוה (שם סה, יא), וגם היו״ד במלת היום, והיו״ד הראשונה במלת חיים ודומיהם, גם הה״א הגם שאיננה מקבלת דגש היא מקבלת מה שקשה וכבד יותר מהדגש, והיא המפיק, גם האל״ף אף שגם היא איננה מקבלת דגש, עכ״ז תמצא במסורה ד׳ אלפין דגושים (בסוף מקץ) ״ויביאו את המנחה״ (ובפ׳ אמור) ״ממושבותיכם תביאו״, (ובאיוב לג כא) ושפו עצמותיו לא ראו, (ובעזרא ח יח) ״ויבואו לנו״, הנה עיניכם רואות שלא כיונו האמת וכו׳ ויפרש, כי אותיות אהוי יש להם סגולות רבות המורות עליהם שהם כולם כאחד שוים, הא) שהם קלים במבטא זה כמו זה יותר מכל האותיות עד שכמעט לפעמים אינם נרגשים אם נכתבו אם לא, הב) ע״י שהם קלים לפעמים נוספים במכתב, כמו ״לא תאסיפון (שמות ה ז), הג) לפעמים חם נעדרות מהמכתב כמו מזה (שם ד ב) שהוא כמו מה זה, והוי״ו והיו״ד יש מהם נעדרים למאות ולאלפים, הד) שהם לבדם נחים ונסתרים, הה) שהם מתחלפים זה בזה, ויש עוד סגולות שהן רק באותיות אהוי לבדנה, ולא בשאר האותיות, עיין (שמות ג טו) בפי׳ הח׳ ז״ל, והטעם מבואר מפני שהם קלים במבטא יותר מכל האותיות עד שכמעט אינם נרגשים אם נכתבו ואם לא נכתבו, ע״כ יש להם לבדם הסגולות האלה, והנה לפי זה פי׳ אלה לבדם הם האחים, לא הכבדים על הלשון ולא הקלים, גם לא היבשים והלחים, כי אין לכולם הסגולות האלה כנזכר.

8) גם הקדים זה לבל יחשוב איש שהכונה על ד׳ יסודות אש, רוח, מים, עפר, שהמים ועפר הם הכבדים, והאש והרוח הם הקלים, כן האש והעפר הם יבישים, והמים והרוח לחים, והח׳ ר״ג לעטעריס יפרש, יבשים ולחים לא אותיות בומ״פ שהם נדברים בשפתים יבשות והרבות שאין בהם ריר שתחת הלשון, גם לא הלחים האותיות שהם בשאר המוצאות שהם נאמרים בלשון ובחיך ובשניים והגרון שיש בהם הריר שתחת הלשון, ע״כ יכנה אותם לחים, ובדרך כלל אומר, אין שום סגולה באותיות שתוליד האחוה ביניהם, כי אם סגולת הנחות, שהסגולה הזאת היא במקור ויסוד לשאר הסגולות שחשבתי למעלה.

9) בפ״ד הגי׳ ״ירימון״ ובלוית חן הגי׳ ירומון״.

10) ר״ל באותיות אהו״י ירוצון תנועותיהם, והח׳ ז״ל קורא לתנועות אופנים וגלגלים כי כמו שהאופנים מנהיגים את העגלה, כן התנועות מנהיגות ומניעות את האותיות, כי כל מרוצתן ע״י התנועות המושכות אחריהן אהוי, כי כל ת״ג מושכות אחריהן אחת מן אותיות אהוי השוה עמה במוצא, ר״ל הקמץ מושכת אחריה אל״ף או ה״א, חירק וצירי מושכות יו״ד, וחולם ושורק מושכות וי״ו.

11) ובפ״ד הגי׳ ״ונחים״ ר״ל הם עצמם אותיות אֹהוי לפעמים נחים ונסתרים, ואינם נרגשים במבטא, האל״ף תנוח אחרי כל חמש התנועות הגדולות, בין בתוך המלה ובין בסופה, הה״א תנוח בסוף המלה אחרי קמץ צירי חולם, וגם אחרי סגל שיש בה נגינה, וי״ו תנוח אחרי חולם ושורק, יו״ד אחרי צירי וחירק.

12) כמ״ש ״והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק״ (יחז׳ א יד), ופי׳ ברק, כי הברק רץ מהרה ויתראה לעין, ושב ומתכנס מהרה, עד שכמעט תשיגנו הראות ברוצו ושובו.

13) ודימה הח׳ זיל אותיות אהוי להם, כי פעמים יסתרו, גם פעמים יראו, נראים ונרגשים במבטא.

14) וכן כתב הח׳ ז״ל (קהלת יב ה) כי לא יתחלף אות באות חוץ מאותיות יהוא בעבור שהם נראים פעמים ונעלמים, ושם (ט יא) דע שאין בלה״ק אות מתהפך ומתחלף ומבולע ונוסף ונעדר כי אם אותיות אהו״י, ועיין בס׳ צחות בראשו, שמדמה השבעה מלבים לשבעה כוכבי לכת שהם שצ״ם חנכ״ל, ושני המאורות הגדולים וכו׳, ושני המאורות הגדולים, מהם, הם חמה ולבנה, וחמשת המשרתים, גם הטעמים שנים עשר כנגד חלקי גלגל המזלות, ועפי״ז אפרש ״בם דמות ארבע החיות״, כי לאלה אותיות הד׳ ימצא דמות הגלגלים או הכוכבים, הנקראים חיות, כי כמו שאלה יסתרו פעם, וזה בהיותם תחת האופק, ויראו פעם, וזה בהיותם על האופק, כן הענין באותיות אהו״י כי פעמים יראו בקריאה ופעמים יעלמו.

15) אחר שהניח מה שיכלול ד׳ אותיות אחרי מהשמוש בלשון, לקח לבאר, מה שייוחד בו אחת אחת מהנה כדי שיתבאר בו המכוון בחידה, וביאר זה בארבעה דרכים, האחד מצד שמותיהם, וזה בחרוז הזה ״ראתה עינכם״, הב׳) מצד שמושם בלשון וזה בחרוז ״זכר ונקבה״, הג׳) מצד המספר, וזה בחרוז ״מספר הריבוע״, הד׳) מצד תמונתו וזה בחרוז ״ראש-ורגל״.

16) כאילו אמר ״ראתה עינכם מה נורא דברי עת נראה כי בכורם״, גם יש לפרש ״עת נראָה״ על אותיות אהו״י כי נראים ולא נרגשים במבטא, פי׳ נראים לעין ונחים.

17) בשלשה תיבות ״דברי מה נורא״ תמצא בו הד׳ אותיות אהו״י הנחים ונסתרים יו״ד בדברי, ה״א מה האל״ף והוי״ו נו׳ר׳א, ובקובץ הגי׳ ״דברם״ וסובב על הד׳ אחים שזכר מקודם.

18) ר״ל חלק רב, כי האל״ף במלואו מספרו קי״א שהוא רב ממספר הו״י במלואם העולה יחד ל״ח, וסימנו אי״ק בכ״ר, ר״ל הבכור הוא אל״ף מספרו אי״ק, וכן אל״ף ראשית האחדים, יו״ד ראשית העשרות, קו״ף ראשית המאות, וכן אל״ף ראשית האלפים, או כי האל״ף הוא בכור וראש לכל שאר האותיות מאל״ף בי״ת.

19) ובלוית הן הגי׳ ״שם גדול״, ופי׳ כי האל״ף לקח שם גדול מהג׳ כי בקריאתו שתי תנועות באל״ף ולמ״ד, מה שאין כן בהו״י כי אין בשם כל אחד, כי אם תנועה אחת.

20) וכן כתב בס׳ צחות, והנה מצאנו האל״ף שיבוא נח נעלם אחר כל תנועה, ע״כ הושם בראש האותיות, וטעם אחר, כי האל״ף הוא סי׳ המדבר, והנה ראוי להיותו ראש לכל האותיות.

21) כי ה״א במלואו ה״א הרי אל״ף נוסף.

22) כי האל״ף הנוספת על הה״א היא נסתרת בקריאה, וי״ג ״גם שמו נוסף ונסתר קורא״, ור״ג לעטעריס פי׳ כי יש עוד רמז בדבריו אלה, כי הברת אות ה״א היא באה מעומק הריאה דרך הגרון, וזהו רק בתחלת הברתה, אך לא תוכל לעמוד כן בהברתה העמוקה, ע״כ בסוף הברתה נעשית קלה ונחה מאשר היתה בתחלה, וההברה הקלה הזאת, אשר בסופה היא בעצמה הברת האל״ף, ע״כ כתב גם שמו וכו׳ ובסתר נקרא, כלומר לא בלבד בשמה נוסף האל״ף, כ״א גם בקריאה כאשר אמרתי, כי סוף הברת הה״א היא הברת האל״ף.

23) השלישי מאותיות אהו״י הוא ו״ו במלואו, והוא כפול בשני ווי״ן.

24) החכמים הם בעלי לשה״ק, וקראם חכמים להיישיר היתידות, והמה קראו ו״ו לא כיש שקוראים וי״ו או וא״ו.

25) הרביעי מאותיות אהו״י הוא יו״ד, ויו״ד במלואו מספרו עשרים הוא ג״כ כפול.

26) הח׳ ז״ל קורא למספר משקל וכן לקמן.

27) וי״ג ״הרביעי במשקל כפול מצאו״ כי ו׳ ד׳, שוה במשקל עם אות יו״ד לבדו.

28) עתה מדבר מצד שימושה, ויאמר הבכור, ר״ל האל״ף מאותיות אהו״י הוא הבכור.

29) כי הוא ישמש בעתידים למדבר בעדו ולמדברת בעדה, כי הוא שוה לזכר ונקבה, כשבא בתחלת התיבה, למשל אלךְ אעשה אדבר.

30) הה״א שהוא שני לאותיות אהוי.

31) משמש בל״נ כשהוא בסוף התיבה, כי היא תורה תמיד על סימן הנקבה בכנוים שפחתה אמתה והדומה לזה, ובשמות נערה, בתולה, תקומה, תנופה.

32) אות וי״ו שהוא שלישי לאותיות אהו״י.

33) י״ג ״ונודַע״ ובקובץ הגי׳ ״יְדַעְתו״ וכן הוא בחומשי רש״נ.

34) הוי״ו משמש בסוף לזכר כמו ״אותו״ ״לו״ ״דברו״, ודומיהן.

35) וי״ג ״אם פני רביעי בזכר.

36) יו״ד שהוא הרביעי מאותיות אהוי, ויאמר את פני הרביעי ר״ל בראש התיבה.

37) היו״ד ישמש לפני השרש בעתיד נסתר ליחיד ורבים כמו יִרְאֶה, יִרְאוּ.

38) היו״ד משמש אחר השרש לנקבה נוכחת כמו ״רְאִי״ ״דְעִי״.

39) כנוי לחכמים המתוכחים ע״ד הפתרון, והוא לשון מדיינים אלו עם אלו, זה מפרש כן וזה מפרש בענין אחר.

40) לשון הפ׳ (יואל ד יא) ״עושו ובאו״, ופי׳ שם הח׳ ז״ל ״התקבצו, ומגזרת עיש שהם ז׳ כוכבים לעולם לא יתפרדו״ וכן פי׳ הרד״ק שם, הקבצו מן עש כסיל וכימה, שהוא חיבור כוכבים, וי״ג פה ״עוצו״.

41) פי׳ פתרון לחידתי והח׳ פריפאט דוראן גורס ״כל מדנים עושו באו אל תמצאו״, פי׳ יאמר שאלו יתקבצו כולם לא ימצאו סוד אלו האחים, ואמר מדנים, ודעתו הישמעאלים, כי השמוש באותיות אהו״י אצל הישמעאלים מתחלף לשמוש לה״ק, ואין ענינם בהם כענין הישראלים ולכן אמר שאם תשאלו סוד אלו האחים למלך ישראל לא תחטאו אז בהשגת הנרצה בהם, ורמז במלך ישראל ליהוא בן נמשי, ובשמו נמצאו אלה הד׳ אחים.

42) הוא יהוא בן נמשי מלך ישראל, כי אותיות יהוא הם אותיות אהוי וכן כתב הח׳ ז״ל (במד׳ יא יא) על הפ׳ ״ולמה לא מצאתי חן בעיניך״ וז״ל ״ומלת, מצתי, חסרת אל״ף ורבים כמוהם, כי אין תימה לחסרון המלך יהו״א״.

43) כמו ״והייתי אני ושלמה בני חטאים״ (מ״א א כא), או היא מלשון ״ולא יחטיא״ (שופ׳ כ טז) ופי׳ לא תחטאו אז בהשגת הנרצה בהם, ורנ״ק פי׳ הביאו הח׳ ר״נ לעטעריס, מדינים עושו ובואו אם תרצו למצוא את חידתי, מהרו ובואו אל מלכי מדין ששמותם אוי ורקם וצור וגו׳ ואולי תמצאו, כלומר תמצאם אבל לא כלום וגם יתכן כי ואלי רמז לאותיות לְאֶוִי תמצאו) אבל אם תשאלו את יהוא מלך ישראל לבלתי תחטאו, לא יחסר מאומה, כלומר תמצאם כולם, כי אותיות יהוא הם אותיות אהו״י.

44) עתה בא לדבר מצד התנועות, והבכור הוא האל״ף מאותיות אהוי (עיין למעלה הערה 28).

45) מלת שכן, ונח, שניהם טעם אחד להם.

46) הח׳ ז״ל קורא לתנועות גלגלים (עיין למעלה הערה 14).

47) פי׳.האל״ף שהוא בכור וראשן לאותוות אהוי, גם לכל האותיות כולם, באה נח אחר כל הששה תנועות ומה שיחשוב רק ששה, הלא שבעה מלכים יש, והם קמץ, צירי, חירק, חולם, שורק, פתח, סגול, כתב הח׳ פריפוט דוראן י״ל שהוציא הקמץ מן הכלל, לפי שאות האל״ף היא מיוחדת לתנועת הקמץ וכן כתב הח׳ ז״ל בס׳ צחות ואפשר שלא הזכיר שבעה בעבור השורק אשר לא ימצא נחה האל״ף אתו בכתוב כ״א מעט ובזרות, ולא תצדק בו תיבת שוכן, כי לא יקרא שוכן על רגע אחד, ויש חושבין במספר ששה החמשה תנועות גדולות, קמץ, צירי, חירק, חולם, שורק, וגם השוא, כמו חטְא וירְא.

48) פי׳ האות ה״א היא השני מאותיות אהוי.

49) הה״א תנוח בסוף המלה, אחרי קמץ כמו עָשָׂה, גָלָה, אחרי צירי, כמו, מחזֵה, אחרי חולם, כמו פרעה, ואם ינוח אחרי סגול, רק אם יהיה בה נגינה, כמו עושֶׂה, קונֶה, לפי שהנגינה מעלה את הת״ק למדרגת הת״ג, אבל אחרי חירק ושורק לא תנוח הה״א לעולם בסוף, ועיין (שמות ג טו) ששם יחשוב הה״א נחה גם אחרי שורק ״לא יקרחה קרחה״ (ויקרא כא ה) וע״ז כתב הח׳ ר״ג לעטערס שהטעם בזה מפני שהה״א הזאת היא ״מהכתובין ולא קריין, ואין מביאין מזה ראיה כי המסורה אמרה יקרחו קרי, ואפשר לפרש עוד, כי הה״א נמצא ג׳ פעמים בתנ״ך, בתורה, הֵא לכם זרע (ברא׳ מז כג) בנביאים ״הֵא דרכך בראש״ (יחז׳ טז מג), בכתובים ״הא כדי פרזלא״ (דניאל ב מג).

50) וי״ג ״משכיות שנים שנים״, ובקובץ ״משכנות שנים בשנים״, פי׳ הוי״ו והיו״ד שניהם לא באו נחים, כי אם כל אחד אחר שתי תנועות ראשיות, הוי״ו באה נחה רק אחרי שורק וחולם, לפי שהם ממוצא אחד. כמו קוּם שׁוֹר, והיו״ד באה נחה רק אחר שתי תנועות ראשיות, אחר צירי וחירק, לפי שהם ממוצא אחד כמו בְּנֵי יעקב, שמע בְנִי, רק בכנוי הרבים בָנָיו, בָנֶיךָ, שתנוח אחרי קמץ וסגל שלא כמנהג.

51) וי״מ הוי״ו והיו״ד שוכנים באל״ף ה״א, כי האל״ף צורתו א יו״ד למעלה ויו״ד למטה וי״ו באמצע, וכן ה״א מחובר מן דו או די כמ״ש בסמוך שתי צורות לשני.

52) השם ״דבה״, הוא כלל דבורים נדברים בלחישה והתיחד להודעת דברים שהי׳ נעלמים ולא נתפרסמו, ״ודבתך לא תשוב״ (משלי כה יו״ד) מוסב על האמור לפניו ״וסוד אחר אל תגל״ וכן בפי׳ המיוחס להח׳ ז״ל שם ״ודבת הסוד שגלות לא תשוב״, וכן דעתו פה מה שיאמר ודבתם על דבת הסוד מהאותיות.

53) פי׳ שהוי״ו והיו״ד כל אחד מהם אינו נכנס במחיצת חבירו, כאלו נפלה שנאה ביניהם מצד הדבה וקשה שהוציאו זה על זה, גם אפשר לפרש ודבתם קשה, כי יש הפרש בין שנים הראשונים מאותיות אהו״י לשנים האחרונים, כי הראשונים שהם האל״ף והה״א, הם אינם נרגשים כלל, אם נכתבים ואם לא נכתבים, אך שנים האחרונים, הם נרגשים מעט מהראשונים, כי כן טבע הברתם, ולזה אמר ודבתם קשה כלומר שהם קשים ונרגשים מעט יותר מהראשונים, וכמו כן קשים המה במבטא יותר מן הראשונים, כי האל״ף והה״א ממוצא הגרון, והוי״ו מהשפה והיו״ד מהחיך.

54) וי״ג ״בקשו זאת״.

55) ר״ל בבראשית שכתוב בו ״זה ספר תולדות אדם ביום ברוא אלהים״ (ברא׳ ה א).

56) ר״ל בפסוק ויברא אלהים את האדם (שם א כז) גם בפסוק וייצר ה׳ אלהים את האדם (שם ב ז) הם אותיות אהוי.