מחוקקי יהודה יהל אור · הקדמה

1) דרך הח׳ ז״ל לקרוא פירושו לתורה בשם ספר הישר, וכן יאמר בספרו (העבור דף ט א) ״כאשר רמזתי מקצת סודם בס׳ הישר שהוא פירוש התורה״ וכן הביא בשם זה בספרו (שפה ברורה דף מג ב) ״כאשר פירשתי בס׳ הישר״ וכן בספרו (שפת יתר סי׳ נח) ״ופירשתי בס׳ הישר״׳ ועיין (אבודרהם בסוף סדר התקופות) שהביא בשם הח׳ ז״ל כלשונו בס׳ העבור ״בספר הישר שהוא פירוש התורה״, וכן יקראו בשם הזה קצת מדרז״ל (ע״ז כה א) הלא היא כתובה על ספר הישר (יהושע יו״ד יג) ״מאי ספר הישר, אמר ר׳ חייא בר אבא אמר ר׳ יוחנן זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים״ ופי׳ רש״י ז״ל היינו ספר בראשית, שמעשה אבות כתובים בו״, ועוד שם בגמרא ״ויאמר ללמד בני יהודה קשת, הנה כתובה על ספר הישר (ש״ב א יח) מאי ספר הישר, אמר ר״ח ב״א א״ר יוחנן, זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים וכו׳, ר׳ אלעזר אומר זה ס׳ משנה תורה וכו׳.

2) בשי״ן ימנית, וכוונתו על עצמו, וכן קרא את עצמו בסוף שירו על סוד העבור (העבור דף ב א) ״לאברהם בנו מאיר ספרדי אבי שירות״ וכן בראש שירו לס׳ ״המאורות״ ״אלהים חי היה עזרא לבן עזרא אבי חכמות ושירות״.

3) כונתו כי ראוי הוא וכשר בעיני הדעת לפרש התורה.

4) כי היה צריך לזה, על כן אמר ״וכל תומכו מאושר״.

1) בשמו ובשם אביו בשירו הנזכר למעלה.

2) ובכ״י שבידי שד״ל כתוב ״על ארבעה דרכים״ וע״ז כתב שד״ל (כ״ח מחברת ד מכתב כ) ״ונוסח זה נ״ל עיקר, כי הדרך החמישית איננה דרך המפרשים אלא דרך הראב״ע, ובכל מה שדבר על הדרך הזאת האחרונה, לא הזכיר שום מפרש שהלך בה לפניו, ומדבריו נראה ברור, כי כוונתו לומר שהדרך ההיא מיוחדת לו, והוא הראשון אשר סלל המסילה ההיא״, ועיין בהערות ותיקונים לקובץ חכמת הראב״ע שהעיר המעריך ע״ז וכתב ״אבל לדעתי הנוסח חמשה דרכים זה העיקר, כמו שנמצא בהרבה כ״י, וכן נאמר ג״כ בהקדמה השניה ״חמשה דרכים״, ובאמת חשב הראב״ע פה בדרך כלל, כי יש לפרש התורה על חמשה אופנים, והרבה מפרשים שהי׳ לפניו, וגם בימיו יצאו לפרש התורה על דרך החמישי, במו ר״י בן בלעם, בן חפני, רש״י, הרשב״ם, וכדומה, אך הראב״ע אחז בדרך החמישי בכל עֹז, והם נטו ג״כ אל הדרש, אך הראב״ע לא חידש הדרך החמישי מדעתו.

3) פי׳ אם נאמר בדרך משל שהאמת.

4) וכן יאמר בהקדמתו השניה ״אמר כי האמת כמו נקודה בתוך עגולה״.

5) דעתו שזאת הדרך רחוקה מן האמת.

6) כרחוק קו הרחב הוא החוט הסובב, וקראו קו הרחב, כי הוא המודיע רוחב העגולה וכן קרא הח׳ ז״ל (איוב לו טז) על הפ׳ ״רַחַב לא מוצק תחתיה״ ״כי רַחַב הוא הקו הסובב העגולה, ומוצק הוא הנקודה״.

7) ר״ל כי כמו שהקו הסובב העגולה לא יגיע לעולם אל מקום הנקודה האמצעית, כן הוא דרך המפרשים האלה, כי מרוב האורך שיש בדבריהם לא יגיע אדם בהם אל האמת.

8) על איזה ר׳ יצחק כיון הח׳ ז״ל? י״א שהוא ר׳ יצחק ישוש הספרדי, ובסוף פ׳ וישלח (ברא׳ לו לב) קראוהו היצחקי המהביל וחלק עליו, ועיין בפי׳ הח׳ ז״ל (הושע א א) ״היצחקי דבר סרה בספרו״ ושם ״והיצחקי אמר שלקח אשת זנונים, וזה המוכה בסנורים״ וכו׳, וכן בסוף ס׳ איוב (איוב מב טז) ״בכאן טעה יצחק המהביל״, ועיין בסוף ס׳ צחות שכתב עליו ״וספרו ראוי להשרף״ וכן בספרו (השם שער ב) ובספרו (שפה ברורה דף ט ב), ובתחילת פירושו לדניאל כתב הח׳ ז״ל עליו ״ומפרש גדול היה בספרד והוא פי׳ ספרים בדקדוק וכו׳, והאומר בזה מהמשוגעים הוא נחשב״ והנה יש להשיב ע״ז, כי בכל מקום אשר יזכיר הח׳ ז״ל את היצחקי, חרפו וגדפו אותו ואת ספריו, אבל את ר׳ יצחק בן ישוש הזכיר תמיד דרך כבוד, וכן בראש ס׳ מאזנים הזכירו בין זקני לה״ק, וכתב עליו ״ור׳ יצחק בן ישוש הספרדי ממדינת טוליטולא עשה ס׳ הצירופים״ ולא הזכירו לגנאי, וי״א שהוא הרופא ר׳ יצחק בן שלמה הישראלי שחבר מאמר ״ישרצו המים״ ומקצת ממנו נדפס בס׳ ״התחיה״ לרש״ז (ח״א צד לט) והשערה קרובה שהוא עצמו דונש בן תמים בן דורו של ר׳ סעדיה גאון, נפטר ד׳, תרצ״ב, בן מאה שנה ויותר וחיבר ס׳ התכונה, ופי׳ ג״כ ס׳ יצירה (נזכר בשו״ת הרשב״א סי׳ תי״ח) והח׳ שד״ל קנה לו פי׳ זה על ס׳ יצירה, ושם המחבר נקרא עליו ״דונש בן תמים״, וא״כ הוא הנקרא ״אדונים בן תמים הבבלי״, ועתה יצא לאור הפי׳ הנ״ל על ס׳ יצירה לאבוסהאל דונש בן תמים ע״י הרב ר׳ מנשה גראסבערג מטרעסטינא (לונדון תרס״ב), ואם כי גם אותו הזכירו הח׳ ז״ל בראש ס׳ מאזנים בין זקני לה״ק (עיין כ״ח מחברת שמינית צד 69-67), וסעד לזה (עיין ״ציון״ תר״א חדש כסליו) מה שכתב הח׳ ד״ר קרמולי, שבהיותו בפאריז מצא בבית אוצר הספרים אשר למלך בקבוצת הכתבי יד פירוש על סדר בראשית מתחיל ״אלה דברי החכם, תלמיד חכם ר׳ חסדאי ע״ה בשטת יצחק הישראלי החכם והרופא״ ובסופו כתוב ״מדברי יצחק הישראלי למדים ונעורים על דברינו זה, כי פי׳ קצת מן הפסוקים הנזכרים על דרך הפירוש אשר פירשנו, וכדאי הוא ללמוד ממנו, כי היה חרם בתורה ובחכמה השבעה, ונקרא פילוסוף בפי כל החכמים אשר הי׳ בדורו, ואשר קמו תחתיו בני תורה וחוצה לה, ולא כדברי ״אבן עזרא״, שקראו מבהיל, כי כל ספריו הי׳ מקובלים לחכמים, ומהם הי׳ מביאים ראיותיהם״, וע״ז העיר הח׳ ד״ד קרמולי וכתב ״ושמחתי מאוד, כי מתוך הדברים האלו ברור כשמש, שזה רב יצחק אשר הראב״ע קם להלחם בו, וקוראו מבהיל הוא הרופא המהולל יצחק בן שלמה הישראלי בן דורו של ר׳ סעדיה גאון״, ועיין קרני אור (ברא׳ כ ב) הערה ד.

9) עיין כוזרי מאמר חמישי (סי׳ יד) שיזכיר בעלי האור והחושך, בין סיעת אריסטו וסיעת אפלטון ובין סיעת ההולכים, והם מסיעת אריסטו, והמפרש בעל אוצר נחמד, פי׳ על בעלי החשך והאור, הי׳ כת אחת שהתבודדו ביערים, ואמרו שהי׳ מכת אפלטון, ומפני שהי׳ יושבים בצל עצי היער שהוא ממוצע בין האור והחשך, קראו אותם כן״, וכן פי׳ בעל ״קול יהודה״ שם, ור״ג ברעכער בביאורו להכוזרי יפרש, שהם סיעת צאראאסטער שאמרו שיש שתי רשויות, פועל הטוב, בעל האור, ופועל הרע בעל החשך, והם הפרסיים הקדמונים, ועיין כוזרי הוצ׳ ר״ד סלוצקי בהערה שם, שפי׳ ג״כ, שכיון לתורת צאראאסטער (צערדוסט) החוקק הפרסי, שהניח ליסוד אמונתו האור והחשך, נקרא בלשונם ״ארימאן״ (חושך) וארמוץ (אור) והמפרש אוצר נחמד נטה מדרך האמת.

10) צ״ל ״תדשא הארץ״, כי אך בפ׳ תדשא הארץ, יתכן לדבר על העצים והצמחים, לא כן בפ׳ ״תוצא הארץ נפש חיה למינה״, ואולי צ״ל ״ותוציא הארץ״, וכוונתו לפסוק ותוצא הארץ דשא (ברא׳ א יב) רי״ד).

11) צ״ל ״הקטנים״ (רי״ד).

12) וכן יאמר הח׳ ז״ל בהקדמה השניה, בדרך הג׳, ״ובפ׳ עץ פרי ובדשאים יזכירו, מה צורך יש בהם לנבראים, ואלה ימצאו בספרי הרופאים״.

13) ובחומשים הוצ׳ רש״נ, יש פה הוספה ״לדעת המדות הנזכרות עפ״י חכמי הספירות״. וע״ז העיר רי״ד, כן הן יתירות ואישתרבובי אישתרבבו שם מלמטה, ולמטה על דף השני צ״ל, ״המאורות הנזכרות״, תחת ״המדות הנזכרות״, הן אך מאורות נזכרות ולא מדות, ואולי צ״ל ״לדעת מדת המאורות הנזכרות״.

14) הגאון הזה נולד שנת ד״א תרנ״ב במחוז ״פיתום״ בארץ מצרים, ונפטר שנת תש״ב בסורא הנקרא ״מתא מחסיא״ בארץ בבל, והח׳ ז״ל קוראו ״ראש המדברים בכל מקום״ ועיין ערכו בראש הספר.

15) שם הביא מסודות הזמן, סדר עולם, סדר זמנים, וסודות יסודי היצירה, ומראה שם טעות הסוברים, כי הי׳ סדר זמנים קודם לכן.

16) שעור ומדת המאורות, ומדת מהלך שבעת המשרתים בכל יום ויום גלגל המזלות, ועיין (למעלה הערה 13).

17) כן יכנה הח׳ ז״ל בעצמו (ברא׳ א, טז, שמות כג כא) חכמי המדות שהם חכמי הספירות, שהם לפי דעתו חכמי הכוכבים, וכן רס״ג הביא בפי׳ על התורה את מדת המאורות, כמה הם עפ״י חכמי התכונה, והם חכמי הספירות, ועיין מה שכתבתי ע״ז (ברא׳ א טז בקרני אור הערה קז) וכן יאמר הח׳ ז״ל בהקדמה השניה בדרך הג׳ ״ובפ׳.יהי מאורות, יזכירו מדתם, ומרחקם, ותנועתם, ומשפטי חקם, כפי כח השבעה גבולות כאשר נסו חכמי המזלות״.

18) הוא ר׳ שמואל בן חפני גאון חמיו של רבינו האי גאון, והח׳ ז״ל הביאו כמה פעמים בפירושו ועיין ערכו בראש הספר.

19) שהאריך לבאר גלות כל נביא ונביא.

20) אריכות שאינם שייכים לפירושו.

21) וכן יאמר בהקדמתו השניה בדרך הג׳ ״ובפ׳ ויחלם והנה סלם, יזכירו כל פתרון חלום נעים, ואיך יערכו חלום נביאים בחלום נכרים, ומה למים מתוקים אל מים מרים״.

22) ר״ל מה שיקראם בהקיץ.

23) ע״כ הלמוד בהם ללא תועלת, ולא יועיל להקורא.

24) המקור מאין שאבו ידיעותיהם.

25) פי׳ אנשי תהפוכות ממזמות עקשות.

26) אלה המינים מזרע ישראל הם מעשרת השבטים שמרדו ונתנו יד במלכי יהודה, ונתפרדו משבט יהודה ובנימין בימי ירבעם בן נבט, כמו שתמצא בס׳ מלכים, ויש ג״כ כתה אחרת מתלמידי אנטיגנוס איש סוכו, צדוק וביתוס שהתחילו כמו שלש מאות שנה קודם החורבן.

27) והרמב״ם בפי׳ לאבות (פ״א מ״ד) כתב ״ומאז (פי׳ מצדוק וביתוס) יצאו אלו הכתות הארורות של מינים, ונקראו באלו הארצות, ר״ל מצרים, קראים, ושמותם אצל החכמים צדוקים וביתוסים, והם אשר התחילו להשיב על הקבלה ולפרש כל הפסוקים, כפי מה שיראה להם, מבלתי שישמעו לחכם כלל״, וכן כתב הרע״ב (ידים פ״ד מ״ו) וסיים ״ועד היום הזה נשארו מהם פליטים במצרים זבקוסטאנטינא, והם לשכים בעינינו, ולצנינים בצדנו, ואנו קוראים להם קראים, לפי שאין להם אלא המקרא בלבד, ועיין (אבות דר״נ פ״ה מ״ב) ובפי׳ הרשב״ם (ב״ב קטו ב) על המאמר ״תירש הבת עם בת הבן״, וכן גורס הרע״ב (מנחות פ״י מ״ג) ״מפני הצדוקים וביסותים״, ועיין תוי״ט שם שכתב, ״ויראה אעפ״י ששתי כתות יצאו למינות, מ״מ כת זו פקרו בדבר זה, וכת זו בדבר אחר, ואח״כ קיבלו שתיהן לרעה״ ועיין (כוזרי מאמר שלישי סי׳ סה) דעת החבר להבדיל בין הצדוקים, והביתוסים אשר החלו מימות אנטיגנוס, ובין הקראים, אשר לפי דעתו היתה ראשיתם אחר כך בימי שמעון בן שטח, ממעשה דינאי, ולשיטתו נמשך הרי״א בנחלת אבות (אבות פ״א מ״ו) על משנת יהושע בן פרחיה.

28) כי אע״פ שהם מאמינים בתורה ושומרים אותה, חולקים עמנו בפירושה, ואינם מאמינים לדברי חכמי המשנה והתלמוד, ואומרים שכל מה שאנו מוצאים בתלמוד ומדרשים אינו אמת, ואחרי הדעה הזאת, הם מפרשים בתורה פירושים שונים ומשונים מפירוש רבותינו, משובשים ובלי דעת.

29) הוא ענן בן דוד ראש גליות אצלם, ובא מן המזרח, והיה נכבד אצלם, וחשבוהו מיוצאי חלציו של דהע״ה, וב״דוד מרדכי״ מזכיר שלשלת יחוסו עד דוד המלך ע״ה, והנה נודע לנו בעדות רב שרירא גאון בתשובתו שבימי רב יהודאי גאון בעל ה״ג, נפק ענן בכמו ד״א ותקט״ו בקירוב (והדוד מרדכי עפ״י דעתו המשובשת יגביל זמנו ד״א וארבע מאות) וענין הצדוקים שבבית שני אשר לו דמיון רב עם אותו של הקראים החדשים, וענן היה ת״ח בתחלה, וחבר ספרים והעמיד תלמידים, זבדא מלבו חוקים לא טובים, כי אחר החורבן נדלדלו הצדוקים, עד שעמד ענן וחזקם, וכן הוא בס׳ הקבלה להראב״ד שבימי רב יהודאי גאון היה ענן ושאול בנו שר״י, וענן זה מבית צור היה, ות״ח היה בתחלה, והכירו בו שמץ פסול מפני כן לא נסמך לגאון, ומפני הטינא שהיתה בלבו העלתה שרטון, ועמד להסית את ישראל, ונעשה זקן ממרא עפ״י ב״ד, ועיין ערכו בראש הספר.

30) הוא בנימין בן משה הנהאונדי, אחרי ענן היה הוא הריפארמאטור השני והוסיף לאסור דברים שהתירו עוד העננים ועיין ערכו בראש הספר.

31) הוא ״חסון בן משיח הקרא״, ונקרא ג״כ בן משיח סתם, והוא עשה ס׳ הדתות, והוא התוכח עם רס״ג, ורס״ג הרחיקהו מעליו ועיין ערכו בראש הספר.

32) הוא ישועה בן יהודה אבו אלפרג פורקאן, ועיין נספחים ללקק״ד להח׳ פינסקער צד 78) שכתב שלא התברר לו אם הוא ישועה בן יהודה המלמד הגדול, או אם הוא ישוע בן עלי הנקרא אבו עלי, בעל פי׳ ס׳ בראשית ועיין ערכו.

33) וי״ג כל ״מכחש ומין״ וכן הגי׳ במג״ט ״כל מין״ וכן כתב הח׳ ז״ל (שמות כ כג) ״וככה יקרה לכל מין אשר בדברי קדמונינו ז״ל לא יאמין״.

34) וי״ג ״לא להימין״.

35) וכן יאמר הח׳ ז״ל בהקדמתו השניה בדרך השנית ״דרך הצדוקים המכחישים דברי המעתיקים שהי׳ כולם צדיקים, ופעם הם בתוך הנקודה, ופעם סביבותיה, ופעם מחוץ לקו רחובותיה, כאשר עשה בנימין, שהיה משפיל וגם מימין, ובן משיח, וישועה, וככה יקרה כל מין שלא היה בדברי הקדמונים מאמין״.

36) כי אין קבלה בידם.

37) וכן בהקדמתו השניה, בדרך הב׳ ״וככה עשה ענן ימחה שמו כענן, שפי׳ בחריש ובקציר על דבר האשה, והלא תכסהו בושה, כי אם אמרנו ביד הגבר הֶחָרִיש, הלא במלת קציר יחריש״ (פי׳ שהרי אם יהיה פי׳ בחריש על הבעילה שהיא סבת ההריון, א״כ יהיה פי׳ ובקציר על הלידה, שיהיה אסור בשבת לאשה להוציא הולד מן הרחם, וזה אי אפשר, כי ללידה אין שעה מוכנת, ולא זמן קבוע, אלא ביד הקב״ה, וזהו אומרו, כי אם במלת חריש החריש, הלא במלת קציר יחריש, פי׳ אין לו להשיב במלת קציר), וכן כתב הח׳ ז״ל (שמות לד כא) ״אמר ענן ימחה שמו כענן, כי זה על משכב האשה, ולא תכסהו בושה, כי אם אמרנו כי ביד הגבר החריש הלא במלת קציר יחריש״, וכן (שם כב כח) על הפ׳ מלאתך ודמעך ״ובן זוטא אמר כי מלאתך על ההריון, ודמעך כנוי לש״ז והיא הטפה, ואמר לא תאחר, שלא יעכב מלקחת לו אשה ע״כ אחריו בכור בניך תתן לי, וזה שגעון למה הזכיר מלאתך לפני דמעך, כי דמעך לפי דעתו, שפוך זרע באשה ואח״כ תבא ההריון״ וכו׳.

38) ובפירושו הקצר (שמות יב יז) ״ואלו היינו רודפים אחר מה שידמה לנו כפי דעתנו בכתוב ולא נסמוך על ההעתקה, הנה כתוב ״כל מחמצת לא תאכלו בבל מושבותיכם תאכלו מצות״ (שם יב כ) ולא הזכיר ימים שבעה א״כ לא נאכל חמץ לעולם״, ובן כתב הח׳ ז״ל (ויקרא יא ט) ואם רדפנו אחרי הכתוב לבדו בלי העתקה הנה לא הותר הדג שהוא באגמים, כי הכתוב פרט ״בימים ובנחלים״.

39) וכן כתב בס׳ (יסוד מורא שער הראשון) ״והאמת כי התורה מקור חיים, והיא יסוד כל המצות רק אין בה במשכיל לדעת מצוה אחת תמימה מן התורה שבכתב, אם לא יעמוד על דברי תורה שבע״פ״.

40) היא מצות קידוש החדש, כמו שמפרש והולך.

41) וי״ג ״תתחייב כרת״.

42) צ״ל ״על אכילת יום הכפורים, וחמץ בחג המצות, ועל פסח שלא עשאוהו טהורים (רי״ד).

43) ואלו הן,יום ראשון של פסח, גם האחרון, ויום חג השבועות, ויום ר״ה, ויום הכפורים, וראשון של סוכות, ושמיני עצרת, הנה הם שבעה וכולן נקראים שבתון, ע״כ אמר ״ושביתת״.

44) או פשוטה או מעוברת, וכן כתב הח׳ ז״ל (ויקרא כג ג) ״ואין בכל המקרא ראיה איך הי׳ ישראל קובעים החדשים והמועדים.

45) מלאים או חסרים.

46) דעתו על הצדוקים שזכר בתחלה.

47) שלדעתם יורה הכתוב על הירח לבד לקביעות מועדי השם, וכן במכתב שכתב הקראי אליהו ירושלמי (נספחים ללק״ד צד 40) שיחרף אותנו מה שלא קבלנו ראיה על ראיית הירח, מאשר אמר ״והי׳ לאותות ולמועדים״, אך אח״כ הרגישו מהר כי כל פסוקי תנ״ך אשר החדשים והמועדים נזכרים בהם אינם מסלקים כל הספיקות הנופלים בזה הענין, והם מודים כי אין להם שום ראיה גמורה במקרא המחליטה דבר מה בענין הקביעות, ועיין (ציון תר״א חדש כסליו) שהביא שם מקדוש החדש על בעלי מקרא שחזרו מכמה דברים כי ראו בעצמם שאין האמת אתם.

48) וכן כתב הח׳ ז״ל בס׳ העבור (חלק סוד העבור) והנה בן זוטא משש בתורה כאשר ימשש העור באפילה, ולא מצא כ״א ״לאותות ולמועדים״, ״וזאת עולת חדש בחדשו״, והכתוב אומר חדש האביב, וחג הקציר, וחג האסיף, ואמר דוד (תה׳ קד יט) ״עשה ירח למועדים״ וכל העולם יודו, כי במאורות והכוכבים השבון הימים והשנים, וכן הכתוב אומר ״והי׳ לאותות ולמועדים״, ועוד מי יאמין להיו, וי״ו ולמועדים נוסף כפי חפצו״ עכ״ל, ולפרש דבריו, כי בן זוטא יפרש כי במלת ״ולמועדים״ הוי״ו נוסף בתחלת המלה ללא צורך, ועל דעתו כאלו כתוב והי׳ לאותות למועדים בלא וי״ו, ע״כ יקשה הח׳ ז״ל מתיבת ״והיו״ כי היה צריך לכתוב ״והיה, והושרש אצלם הפי׳ הזה עד שהקראי לוי בן יפת בס׳ המצות שלו כ״י כתב וז״ל ״והפלא המופלא מן סעדיה הפיתומי (כן יכנו את רבינו סעדיה גאון) כי הוא מנע הקראים שיפתרו ולמועדים ימים טובים, והוא הידוע במקרא בכל לשון מועד״, ואם כי הקראי ר׳ אהרן האחרון בפי׳ על התורה רצה לצאת מהמבוכה שהשיגם הח׳ ז״ל, והשכיל לפרש בענין אחד וכה יאמר (כתר תורה ברא׳ א יד) מה לנו ולצרה הזאת לפרש פירושים באותיות נוספות כיון שמכיל הפסוק (לדעתם המשובשת) לפרשו במה שסובל, וכן יאמר בספרו (גן עדן ענין קדוש החדש שער א) ולא תשמע לדברי האומרים שהוי״ו נוסף ולמ״ד ״לאותות״ נוסף והטעם אותות למועדים״ (ובכל זאת יפרש עפ״י דעתם המשובשת).

49) והיה להכתוב לאמר ״והיה״ כמו שביארתי אם הפי׳ הוא לפי דעתם, ואם אמר הכתוב ״והיו״ לשון רבים מוסב על המאורות והכוכבים.

50) פה לא הזכיר הח׳ ז״ל שלפי דעתם גם הלמ״ד מן ״לאותות״ נוסף והזכיר בפירושו (ברא׳ א יד) ״והאומר כי למ״ד לאותות נוסף לא אמר כלום״.

51) פי׳ שדעתם לסמוך מלת לאותות למלת ולמועדים.

52) ובעבור אהבתו ידחה את האמת.

53) כמו ״נרדם ורכב וסוס״ (תה׳ עו ז) ״תת וקדש וצבא מרמס״ (דניאל ח יג).

54) הקורא ימצאם לרוב בכל מקום, הן לחבור, היינו לחבר כמהנשואים לנושא אחד, גם להפך פעל עבר לעתיד, ועתיד לעבר.

55) מלשון הפסוק ״ומתניהם תמיד המעד״ (תה׳ סט כד) והם אומרים שפי׳ שהשם עשה הירח להודיע בו המועדים לישראל שיקדשו בו החדש, וכן כתב הח׳ ז״ל בס׳ העבור (סוד העבור) ״ואין פי׳ עשה ירח למועדים שעשהו השם בעבור המועדים, כי עקר המזמור איננו רק לספר מעשה בראשית, על כן החל במלת ״עוטה אור כשלמה״ (שם קד ב) כמו ״ויהי אור״ (ברא׳ א ג) ודבר זה רמזתי בפי׳ בראשית, רק לא יבינהו אחד מני אלף, והנה על דרך הפשט ״עשה ירח למועדים״ איננו כי אם בעבור שיתחדש הירח למועדים ידועים, ולא כן השמש, ולא כן הכוכבים ולא בריאה בעולם״, וכן פי׳ הח׳ ז״ל (תה׳ קד יט) ״מפרשים רבים אמרו כי השם עשה הירח בעבור קביעות מועדי השם, ואין זה מטעם המזמור וכו׳ ופי עשה ירח למועדים, כי אחר התחברו עם השמש מועדים ידועים בסוף כל חדש יתחדש הירח ולא כן הכוכבים״ ועיין בפי׳ הח׳ ז״ל (למטה א יד) ובקרני אור הערה צט שר׳ אברהם הבבלי (עיין ערכו בראש ס׳ בראשית) ג״כ יאמר כן.

56) וברש״נ הגי׳ ״כמועדים בחדשים״.

57) שאין פירושם חגים, ויורו על הכנה והזמנה בזמן או במקום או בפעולה, על הזמן וישם ד׳ מועד (שמות ט, ה) על המקום באוהל מועד (שם כז כא) והוא מקום מוכן להועד שם.

58) על הזמן ״מן המועד אשר יעדו״ (ש״ב כ ה) על המקום ״ואשב בהר מועד״ (ישעי׳ יד יג) בודד במועדו (שם שם לא) כנוי לארמנות המלכים.

59) על הזמן ״כי אקח מועד״ (תה׳ עה ג) על המקום ״בית מועד״ (איוב ל כג) כנוי לקבר שהוא מקום מוכן לקבוץ כל חי.

60) בפירוש בתורה.

61) וכן כתב הח׳ ז״ל (שמות יב ב) ״ידענו כי מהלך הלבנה בגלגלה בנקודה הידועה כנגד גלגל המזלות עד שובה אל הנקודה בעצמה הם כ״ז יום ושלישית יום בקירוב״, ועיין (אגרת השבת שער א ב ג) וביסוד מורא (שער א), ובג׳ (ר״ה כה א) מאמר ר״ג ״כך מקובלני מבית אבי אבא אין חדושה של לבנה פחותה מעשרים ותשעה יום ומחצה ושני שלישי שעה וע״ג חלקים״ והח׳ פי׳ זה בס׳ הלוחות שלו, כי נחשב שהלבנה התחברה עם השמש ברגע המולד בתחלת מזל טלה, ופרשו זה מזה והלכו כ״א מהלכו האמצעי, והלבנה בעבור מהירת מהלכה נתרחקה מהשמש עד סבבה כל הגלגל בכ״ז ימים ז׳ שעות ט׳ חלקים, ועד ששבה למקום המולד שהוא תחלת מזל טלה, והגיעה שם לא מצאה שם את השמש כי נסעה ממקומה והלכה כ״ו מעלות בקרוב, והוצרכה הלבנה לרדוף עוד אחר השמש ב׳ ימים ה׳ שעות י״ח חלקים, עד שהשיגה את השמש בסוף המזל טלה וכשנוסיף ב׳ ימים ה׳ שעות ח״י חלקים, עולים כ״ט יום י״ב שעות תשצ״ג חלקים כדברי ר׳ גמליאל.

62) עיין בפי׳ הח׳ ז״ל (שמות ג טו) ד״ה ״ועתה אזכיר הטעם״ וכו׳.

63) הונח השם ״מוצק״ העברי במקרא במובן ״מרכז״ שבערבי ועיין בפירושו (תה׳ צג ב, קהלת ג טו, איוב לו טז) וכן בראש ס׳ צחות הזכיר שם זה חמשה פעמים ובהפירוש המיוחס להח׳ ז״ל לס׳ משלי, ושם (ח כז) קוראו ״מרכז״.

64) וכה יאמר הח׳ ז״ל בס׳ העבור (סוד העבור) ״והנה אגלה לך הסוד הזה ושים לבך לדעתו, דע כי שנת השמש תתחלק לשלשה חלקים, החלק האחד מעת היות השמש החלק ראשון ממקום מחברת השנים גלגלים הגבוהים ואז ישתוה היום עם הלילה, וזאת היא שנת תלמי וחכמי ישמעאל, והחלק השני כנגד נקודה בגלגל השמש שמוצקו רחוק ממוצק הארץ וזאת היא שנת פרס, גם יש בחכמי ישמעאל מונים כן, והחלק השלישי הוא מעת התחברות השמש עם כוכב אחד ממחנה המזלות, וזאת היא קרובה לחכמי הודו״, והנה יש ללבנה גלגל אחד ונקרא גלגל הנוטה, והוא גדול כמו הגלגל הדומה, רק מה שהדומה הוא מכוון תחת גלגל המזלות ובשטחו, זה האחד נוטה ממנו חציו לדרום וחציו לצפון ונפגשים זה בזה בשתי נקודות זאת לנוכח זאת, ובהן נחלק כל גלגל משניהם לב׳ חלקים שוין, והנקודה שתחל לנטות אל פאת דרום נקרא זנב התלי, ומהלך זה הגלגל אחורנית ממזרח למערב ויסוב את גלגל המזלות בי״ח שנה וד׳ חדשים וט׳ ימים וי״ג שעות ותתס״ד חלקים, על דעת הח׳ ז״ל בס׳ הלוחות שלו, והלבנה תשוב אל ראש התלי מעת שנפרדו שם עד כ״ז ימים עשר שעות ש״ץ חלקים לפי חשבונו דא״כ יהיה עוד הפרש בחשבון) עיין ס׳ העבור להנשיא ר׳ אברהם ב״ר חייא מאמר א שער שביעי, ובס׳ יסוד עולם מאמר ג׳ פ״ח, ובס׳ נחמד ונעים מסי׳ קפ״ט עד קצ״א.

65) פי׳ שיש עוד ללבנה גלגל אחד קטן נקרא גלגל הקפה והלבנה קבוע לו כמו האבן התקוע בטבעת ומוצק גלגל הקטן סובב ממערב למזרח, וגלגל התלי ממזרח למערב, הנה מהלכו של זה הפוך ממהלכו על זה ועיין בס׳ (נחמד ונעים סימן קצ״ד).

66) ר״ל אחר שהתחברו השמש והירח בסוף כל חודש, והתחילו להתפרד זה מזה, ההתחלה הזאת נקראת מולד הלבנה וחידוש אורה שתקבל מהשמש.

67) ובקצת ספרים הגי׳ ״גם הנהגת מחברות״ וטעות הוא, ויצא להם מזה שכתוב הנה ג׳ מחברות, בקו מלמעלה, וחשבו שהתיבה הוא הנהג׳, וכתבו ״הנהגת״.

68) פי׳ היא מחברת האמצעית שקבלנו מאבותינו,. היא כ״ט ימים י״ב שעות תשצ״ג חלקים בין מולד למולד.

69) וראוי שתדע כי המחברת של כ״ט י״ב תשצ״ג אינה מחברת האמיתי, אבל בעבור שיש לשמש גלגל שמוצקו רחוק ממוצק הארץ, וככה ללבנה, גם בעבור שיש ללבנה גלגל קטן כאשר אמרנו, ע״כ פעמים שיש בין מולד האמתי, שהוא עת התחברות הנכונה, ובין מולד הבא אחריו פחות מכ״ט י״ב תשצ״ג, בעבור זה אמר ר״ג (ר״ה כה, א,) ״כך מקובלני, פעמים בא בארוכה״ וכו׳, ומה שאמר כנגד העליון, פי׳ נגד ככב מהכוכבים שבגלגל המזלות, או כנגד מזל הידוע מהגלגל.

70) ר״ל שתשתנה קשת המראה בכל מקום כפי רוחב הארץ, וכפי מרחב הלבנה בקו המזלות על חלוף המראה באורך וברוחב וגבהו ושפלתו ואוירו ועיין בפי׳ הח׳ ז״ל (שמות יב ב):

71) והוא כמו ״נשאו שרי נֹף״ (ישעי׳ יט יג) שפי׳ נתעו, כמו ״הנחש השיאני״ (ברא׳ ג יג) וכן כאן פי׳ נתעו ונפתו בהסתת יועצי שולל.

72) שרוצים לפרש בחדשו בחידושו, והח׳ ז״ל יפרש על התחדשות הזמן, ולא על חידוש הלבנה, ועיין (שמות יב ב) מה שהביא מר׳ משה הכהן, ואשר טענו עליו ודעתו שם:

73) וכן כתב הח׳ ז״ל בס׳ העבור (סוד העבור) בטענתו על בן זוטא ״ועוד מה יועילו לו כל הדברים האלה, כי הכתוב לא פי׳ רק שהם מועדי אל, ומלת חדש בחדשו איננה כמו שפי׳ לפי הפשט וכו׳ וסיים ואין פי׳ עשה ירח למועדים שעשהו השם בעבור המועדים, כי עיקר המזמור איננו רק לספר מעשה בראשית״.

74) פי׳ זה סוד נולד קודם חצות, ועיין בס׳ אגרת השבת מה שהאריך לבאר בענין זה. ובס׳ העבור שלו שגם שם ביאר ענין זה.

75) ובאגרת השבת (שער השני) כתב ״והנה יש פעמים שהלבנה נראית בתחילת הלילה, ופעמים יהי׳ בין המולד ובין הערב ד׳ וה׳ שעות ולא יראו הלבנה, והם חושבים כי חשבון העבור טעות, חלילה חלילה, רק הם הטועים, שהם חכמים בעיניהם, כי אין כח במשכיל לרעת מתי תראה הלבנה עד עשותו כאשר אפרש״ עיי״ש.

76) עיין בפירושו (שמות יב ב) ובספרו העבור.

77) במג״ט לא גרס ״כי״ וברש״נ הוא מוקף בעיגול.

78) וי״ג במקום ״גם״ ״עם״.

79) עיין (פי״ז מהלכות קדוש החדש להרמב״ם ז״ל) וביסוד מורא (שער הראשון).

80) פי׳, ואם בעבור ספק שיהיה, נהיה בצום הכפורים ג׳ ימים, מפני האיחור ליום המוגבל או קודם והספק ג״כ ליום העשר, אם אין יום ר״ח ידוע, אולי יוה״כ הוא ערב יום הכפורים, או אחר יו״כ.

81) עיין ערכו בראש הספר.

82) והח׳ ז״ל הביאו ג״כ (שמות יב ב) ״א״ר יהודה הפרסי כי ישראל הי׳ מונים כפי שנות החמה כמשפט הערלים״ וכו׳ וסיים ״ולא דבר נכונה״, וכן בס׳ העבור (סוד העבור) ויהודה הפרסי חבר ספר ואמר כי שנות ישראל הי׳ מחשבון לחמה, בראותו כי לא מצא ראיה על שנת ולבנה כמה חדשים היא״, וכן באגרת השבת (שער הראשון) ״אמר יהודה הפרסי כי שנות ישראל הי׳ שנות החמה בעבור שמצא המועדים בימים ידועים, כי הפסח באביב שעורים, ושבועות בקציר, וסכות באסיף, והנה מה יעשה, כי משה לא פי׳ כמה היא השנה, ומה יעשה במלת חדש כי מה יתחדש בשמש עיי״ש, ובימינו קמו החכמים (בעטטחער, זעאופפעארטהא, קרעדנער) והשתדלו להראות שחדשי ושנת העברים הי׳ לחמה, ואחריהם נמשך הרב הח׳ הז״ס יסוד העבור הוצאה שלישית צד 31) וכן במכתבו להרב הח׳ ווייס (בית מדרש תרמ״א מחברת ח צד 253) ועיין (בית תלמוד שנה שניה צד 20) מה שהשיג עליו הח׳ ר׳ אברהם עפשטיין והראה טעותם, ושם צד 27 מה שהשיג עליו הרב הח׳ מ׳ חיים יעקב אונגער.

83) פי׳ אם יחלל שבת ללכת לירושלים ממקום שהוא יותר רחוק מתחום שבת כדי שיעיד כב״ד שהוא ראה הלבנה.

84) בראיית הלבנה, וכן כתב בס׳ העבור ״ומי אמר לנו שנספור ל׳ יום ואם נקבל עדות החדש מפי גרים ונשים ואב ובן, ואצל מי יעידו העדים, והנה ישראל בכל עיר ועיר וראית הלבנה תשתנה בכל מדינה ומדינה.

85) וכך כתב בפירושו (שמות יב ב) ״והנה משה לא פי׳ לנו בתורה איך נקבע השנים והחדשים ואם לא נמצא אביב מה נעשה״.

86) אם הקציר מחטים או שעורים.

87) וכן יאמר שם ״כי משה לא הזכיר בתורה שנספר י״ב חדש, או י״ג, רק אמר בחדש שנמצא בו אביב נחל לספור״.

88) פי׳ שיעור עומר התנופה של חטים או השעורים.

89) הלשון מעוברת, שאומר על השנה מעוברת, היה השנה דמיון לאשה עוברה שיש במעיה תוס׳ והוא הבן, וכן זאת השנה יתירה חדש על השנה הפשוטה.

90) לעומר.

91) גם החג שקראנוהו עצרת, והוא חג השבועות תלוי בהקרבת העומר, ואם אין עומר א״כ אין חג העצרת.

92) שיאמינו בדברי חז״ל עפ״י עדותם (וכעדיות פ״ז מ״ז).

93) ובקצת נוסחאות ״אשר יקבל״ וברש״נ מוקפים בחצי עיגול, והוא ביאור ור״ל אשר יקבלו.

94) וכן כתב בס׳ העבור ״ואם טען טוען, והלא חכמי המשנה יודו על ראית הלבנה, התשובה, אם היה עדות המשנה נכונה בעיני זה הטוען, הנה הם מעידים על האביב, ועל התקופה, ועל צרכי צבור, וסוף דבר המעתיקים אמרו כי קריאת המועדים תלויה בב״ד, על כן דרשו ״אשר תקראו אתם״ בעבור היותו חסר״ (והוא בג׳, ר״ה, כה, א).

95) והוא בגמ׳ (סנהד׳ יא ב) ״על ג׳ דברים מעברין את השנה על האביב ועל פירות האילן, ועל התקופה״, ועיין ״אגרת השבת״ (שער הראשון) מה שכתב בזה.

96) וכן כתב הח׳ ז״ל (שמות יב ב) ״ויש לתמוה מזה תימה גדולה, איך פירש דיני כל נגעי המצורע שהוא אדם אחד, ולא יעמוד בכל זמן, והניח דבר המועדים שכל ישראל חייבים לשומרה בכל זמן ויש כרת על אכילת חמץ בפסח, ועל אכילת יום הכפורים״, וכן כתב בס׳ העבור (סוד העבור) ״וזה תימה גדול שמצאנו פירש משה נגעי המצורע באר היטיב שהוא באדם אחד, ואין חיוב כרת, ואיך עזב דברי המועדים, שכל ישראל חייבים לשומרם, והנה כרת על דבר הפסח והמצות ויום הכפורים, ועוד שהדבר תלוי על כל זמן״, ופי׳ כרת על דבר הפסח והמצות, על דבר הפסח שלא עשאוהו טהורים, וחמץ בחג המצות.

97) וכן כתב בס׳ יסוד מורא (שער הראשון) ״והאמת כי התורה מקור חיים, והוא יסוד כל המצות רק אין כח במשכיל לדעת מצוה אחת תמימה מן התורה שבכתב״.

98) וכן יאמר בהקדמה השניה בדרך הב׳ ״והנה ראינו כי משה ע״ה הראנו למבין עם תלמיד דבר מצורע, ואות כל נגע על מתכנתו העמיד שהיא לאדם אחד ולא ימצא תמיד״.

99) וכן כתב בס׳ העבור (סוד העבור) ״וזה לנו האות כי סמך משה על תורה שבע״פ, והנה אנחנו נאמין בלי ספק שקדמונינו העתיקו לנו האמת״.

100) וכן כתב בס׳ (יסוד מורא שער ששי) ״יש מצות מבוארות בתורה, ויש מצות שלא ידענו פירושם באמת רק מפי הקדושים המעתיקים שקבלו בן מאביו ותלמיד מרבו, ולולי הקבלה יוכל אדם לפרש אותם פי׳ אחר, ויש מצות קבלנום מהן, דאין זכר להם בתורה, וכלל אומר לך, לולי אנשי כנסת הגדולה, ואנשי המשנה, והתלמוד, כבר אבדה תורת אלהינו, ונשכח זכרה ח״ו, כי אלה העמידו כל דבר על בורי׳, ובארו לנו המצות באר היטב, וכל המשפטים כאשר קבלום״.

101) וכן יאמר בהקדמתו השניה בדרך השנית ״ואלה העורים המוכים בסנורים, הלא ידעו אם לא שמעו כי תורה שבכתב מיד אבותינו קבלנוה, וככה תורה שבע״פ מפיהם שמענוה, וחלילה חלילה שהוסיפו או גרעו על אשר קיבלו ושמעו, ואם אין אמת לתורה שבע״פ, הנה גם לתורה שבכתב אין מרפא״.

102) וכן כתב באגרת השבת (שער א׳) ״והנה תחלת שנת ישראל עפ״י בית דין כאשר הוא כתוב ״ויועץ המלך חזקיהו״, והנה עִבֵר השנה לעצת בית דין״ וכן כתב בפירושו (שמות יב ב) ״הנה אתן לך ראיה מן המקרא שהמועדים תלוין בבית דין, דכתיב ״ויועץ המלך חזקיהו, לעשות פסח בחדש השני״ (דה״ב, ל, ב) (ולשון הכתוב שש ״ויועץ המלך, ושריו וכל הקהל בירושלים לעשות הפסח בחדש השני״ והח׳ ז״ל מביא הפסוק כפי שעלה בכח זכרונו) ואם היתה קבלה בידם להסתכל בדבר האביב, כאשר אמדו החולקים על רז״ל (המה הצדוקים) למה לקח עצה לקבוע פסח בחדש השני״, והנה הח׳ ר״י בכרך (מהעבור ומנין השנים, ספר א׳ מעבור חזקיהו סי׳ יב) העיר ע״ז וכתב ״ממה שכתב הראב״ע ידמה הקורא כי חז״ל לא הסתכלו לדבר האביב, וזה ללא אמת, כי הכתוב אומר בפירוש (שמות כג טו) את חג המצות תשמור וגו׳ למועד חדש האביב, וכן (דבר׳ טו א) שמור את חדש האביב ועשית פסח וגו׳ והרבה חששו חז״ל לאביב עיין (בפ״ק דסנהדרין) רק ששמרו שלא נעשה הפסח ועדיין האביב לא בא (עיין יסוד עולם מ״ד פ״ב ופי״ד) והחולקים עלינו יאמרו שלא יעבור האביב והפסח עוד לא נעשה, ובאור הדברים מצטרך לאריכות״, ועיקר המחלוקת שביננו לקראים במה שאנו חושבים לתקופת האביב, והם סומכים על האביב הטבעי, והוא מציאת האביב בשעורים, ובאגרת השבת (שער א׳) כתב הח׳ ז״ל ״רק שיש לבית דין לשמור שיעשה הפסח, והאביב נמצא בעבור תנופת העומר, וברוב השנים דבק האביב בתקופה, ויש פעמים שירחק מעט בעבור רוב הגשמים, או שתהיה שנת בצורת, והנה תחלת שנת ישראל עפ״י בית דין״, ובהקדמה השניה בדרך הב׳ כתב ג״כ הח׳ ז״ל וז״ל ״וזה לאות כי קריאת המועדים היא נתונה לחסידים, וככה מצאנו בחזקיהו שנועץ עם הזקנים, והנה המועדים על פי העצה נתונה כאשר העתיקו אנשי האמונה הנקובים בשמות במשנה״.

103) כי בחדש ניסן לא עשו פסח כלל, אלא עשו מניסן אדר, כי עברו השנה מפני הטומאה ומפני העם שלא יוכל להגיע לירושלים.

104) והחדש השני שהוא איר נתנו אותו במקום ניסן, ועשו בו הפסח, ועשו חג המצות שבעת ימים, וכן כתב בפירושו (שמות יב ב) ״והנה יראה אם דבריהם (של החולקים) אמת, כי עשה חזקיהו שלש רעות, האחת שלא הקריב בפסח במועדו, והיה טהור, ולמה איחר זה בעבור רוב הקהל שלא באו, ואין זה כתוב בתורה, כי אם בדברי קבלה, והשנית שאכל והאכיל כל ישראל חמץ בחדש הראשון, והשלישית שבדא מלבו לעשות חג המצות בחדש השני שבעת ימים וכן לא יעשה, כי השם לא ציוה לעשות חג המצות בחדש השני. רק על אכילת הפסח לילה אחד, כי כל הטמאים אוכלים מצה בחדש הראשון עם כל ישראל, וחלילה חלילה שעשה חזקיהו רעות כאלה, כי הכתוב דבר עליו ״לא סר מכל מצות ד׳ ימין ושמאל״ (ולשון הכתוב ״וידבק בד׳ לא סר מאחריו, וישמור מצותיו אשר צוה ד׳ את משה״ (מ״ב יח ו).

105) כמ״ש וישמע ד׳ אל חזקיהו וירפא את העם (דה״ב ל, כ) ואלו חטא חזקיהו, איך התפלל בעדם ושמע השם תפלתו וירפא העם.

106) וכן כתוב בפירושו (שמות יב ב) ״ואם טען הטוען הלא החכמים ז״ל לא הודו לו שעיבר ניסן בניסן, התשובה אמת אמרו, כי מנהג כל בית דין להסתכל בסוף חדש אדר, אם הוא צריך לעבר השנה אם לא, והנה חזקיהו לא עשה כן, כי שגג שגגה קטנה לעבר השנה בראש חדש״, וכן כתב בס׳ העבור (סוד העבור) ״ואם טען טוען הנה חכמיכם לא הודו לו (עיין רד״ק בפירושו לדה״ב ל, ב, מה שתמה על חז״ל מה שאמרו עבר ניסן בניסן ולא הודו לו, שהרי הכתוב אומר ״ויועץ המלך ושריו וכל הקהל בירושלים״ הנה הכתוב משמע שהודו לו עיי״ש עוד מה שתמה) התשובה, דע כי השם הודה לו על כל אשר עשה, ואלו לא היה כן היה הכתוב מזכירו ועוד כי הנה נגע את העם שאכלו הפסח שלא ככתוב, ואם לא היה הפסח מקובל לפני השם לא נגע את הטמאים אחר שאינו במועדו״, (דעת הח׳ ז״ל שנגע השם את הטמאים, ולמד זאת מן הפסוק ״וירפא את העם״ (שם ל, כ) ואם לא נגע מה ריפא אותם, וכן תרגם רב יוסף ״וְאַסֵי יַת עַמַא ורד״ק פי׳ שסלח להם עונם, וכן בענין הסליחה ״רפאה נפשי כי חטאתי לך״ (תה׳ נא ה), ועוד שהתפלל עליהם חזקיהו והשם שמע תפלתו״, ועיין בסי׳ הג׳ מלבי״ם (לדה״ב ל ב) שהוכיח מהכתוב שלא הודו לו, וזה היה שלא עפ״י הסנהדרין מפני שעבר ביום שראוי לקבעו ניסן, וע״כ כתיב, ויועץ המלך ושריו (לא החכמים) וכל הקהל (לא העדה) וכו׳ וע״כ כתיב, ויישר הדבר, ולא כתיב וייטב, כי לא היה טוב כי לא הסכימו הסנהדרין, ועיין העבור ומנין השנים להח׳ ר״י בכרך בס׳ הראשון מעבור חזקיהו המלך מסי׳ י״א והלאה שהאריך והרחיב לבאר דעת חכמינו ז״ל ודעת הח׳ ז״ל, והחולקים עליהם.

1) כי דברי התורות והמשפטים אינם חולקים על הצדק והיושר, גם בהיותם מבוארים כמשמעם וכפשוטם, ולמה איפוא נעשם לחידות? וכעין זה כתוב שם למטה, ״וכל דבר שהדעת לא תכחישנו כפשוטו וכמשמעו נפרשנו״.

2) וכן כתב הח׳ ז״ל (ויקרא יט יט) ״כי יש מצות רבות לזכר כחג המצות וסוכות וציצית, ושופר ומזוזה ותפילין״, ושם, ״דע כי השלם שלם מאוד על כן כתוב באברהם ״וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורותי״ (ברא׳ כו ה) ופי׳ דבריו בזה, כי השלם בדעתו, ועושה הכל בטוב טעם ודעת, כאשר יחייב השכל, הוא גם שלם לשמור מאוד פקודי השם וחקותיו אף שלא יתחייבם השכל.

3) הם המושכלות הראשונות אשר מהם תצא תורה להביאה במאזני השכל.

4) וי״ג ״דבר״.

5) ר״ל שהרגשות מעידות שאינו כן, והטעם ישחית כשיחובר להרגשת, או למראה עינים אשר גם הוא מחובר להשכל, ובקובץ גורס ״או ישחית אשר בהרגשות יחבר״ ע״ד הכתוב ״עם נבר תתבר״ (ש״ב כב כז) והכונה אם ישחית דבר שהוא מבורר על פי הרגשות וחושים, ורי״ר יגרוס ״או יכחיש אשר בהרגשות יתבר״ ור״ל או יכחיש דבר שהוא מבורר עפ״י ההרגשות והחושים, והוא מין המשפטים הנקראים במלת הגיון (שער ח) בשם מוחשים, ולשון יכחיש כתוב גם למטה ״וכל דבר שהדעת לא תכחישנו״, והדבר המכחיש את המבורר עפ״י הרגשה וחוש הוא רומז לדעתו אל פסוק ״וכל העם רואים את הקולות״ (שמות כ יח) הן ההרגשה והחוש מעידים שהקול בלתי נראה רק נשמע.

6) וכן כתב בס׳ העבור ״אם מצאת ספרים מכחישים ההרגשות, ואף כי שקול הדעת אל תאמין בם, ואם ידעת שחברום חכמים יש להם סוד, או על דרך משל״.

7) הח׳ ז״ל ישתמש הרבה בתיבות אלו ״שקול הדעת״, גם דרכו במקראות לפרשם ולקרבם אל שקול הדעת עיין (ברא׳ א ב, כב א, שמות יג ט, שם כ, א ויקרא כד, יט, במד׳, כב, כח,) וכן ביסוד מורא (סוף שער השביעי) ״ודע כי התורה לא נתנה רק לאנשי לבב ע״כ יש לפרש דבריהם כתובים בדרך שקול הדעת״ וכו׳ וכן בס׳ העבור פעמים לרוב, ומפני גודל האריכות לא הביאותים, וענינו השכל הפשוט שכל אדם יגזור עליו שהוא כן, וכן הוא שגור בפי גאוני קדמאה, עיין הכותב בעין יעקב פ׳ הרואה ד״ה ״מצאתי כתוב״, וכוונת חז״ל בתיבות שקול הדעת עיין (סנהד׳ לג, א,) ״היכי דמי שקול הדעת״ וכו׳, ועיין בהערה 11 לתולדות רבינו נסים (בכוה״ע תקצ״ב צד 62) שהאריך לבאר מה הוא שקול הדעת.

8) וי״ג ״ולא״.

9) כי שכלו יגיד לו אם הדברים נכונים אם לא, והשקול הדעת, הוא כאלו מלאך אומר לו שזה טוב בעיני ד׳ או המלאך רע מיעצו לרעה, ע״כ צריך לבקש מד׳ אשר יחונן אותו בשקול הדעת הישר בעיני ד׳.

10) לאמר על דבר נגלה שהוא נסתר, וכן יאמר בהקדמה השניה בדרך הד׳, ״והנה אמר כלל בתורה גם בדברי המקרא, גם במשנה, ובכל מסכתות, ובכל ברייתות, ומכילתות, שאם מצאנו באחד משלשה דברים כי האחד שקול הדעת הישרה, או כתוב מכחיש אחר בדרך סברה, או יכחיש הקבלה הגמורה, אז נחשוב לתקן הכל כפי יכלתנו בדרך משל, או תוספות אות, או מלה ע״ד לשוננו, ואם לא נוכל לתקן אל האמת, נאמר כי באמת זאת החכמה ממנו נעלמה, כי יד שכלנו קצרה, ודעת בני דורנו חסרה, והדבר שהלאנו יהיה כספר מונח ונעזב, וחלילה לנו לומר שהוא שקר וכזב, גם לא נאמין שהוא כמשמעו, רק נאמין כי הכותב זה הסוד הוא ידעו״, ועיין (שמות כ, א) שבאר שם דעתו באריכות, וכתב ״וחלילה חלילה שאומר שלא דברו נכונה, כי דעתנו נקלה נגד דעתם, רק אנשי דורנו יחשבו כי דבריהם כמשמעם״ עיי״ש.

11) ר״ל שיש בדבר אחד נגלה ונסתר.

12) וי״ג ״כגופות פי׳ כמו ״ומלתם את ערלת לבבכם״ (דבר׳ י טז).

13) אם אין הפי׳ כמשמעו, ע״כ פי׳ שיתקן מחשבות לבו.

14) כי לא יתכן להיות פירושו כמשמעו, וכן יאמר בהקדמתו השניה בדרך הראשון ״ואם מצאנו כתוב בתורה שאין הדעת סובלת, נוסיף או נתקן כפי היכולת, על דרך משפט הלשון אשר חקק אדם הראשון גם במצות נעשה כן, אם הדבר כמשמעו לדעת לא יתכן, כמו ״ומלתם את ערלת לבבכם״ (דבר׳ יו״ד טז) כי על המצות כתוב ״אשר יעשה אתם האדם וחי בהם״ (ויקרא יח ד,) וכי הוא צונו שנרצחנו כאכזרי (שמות כ א, שם י״ג ט) וכן יאמר ביסוד מורא (שער א) ועוד מצות רבות לא נדע פירושם מן התורה, כי אם סברה, כמו ״ומלתם את ערלת לבבכם״ (פי׳ כי היא מליצה צחה להסיר כסוי הטפשות והסכלות המכסה בינת הלב, כי כל לשון ערלה הוא כסוי מכוער המכסה על יופי הדבר) ושם (שער השביעי) ״ועתה שים לבך ודע כי כל המצות הכתובות בתורה, או המקובלות, או התיקונים שתקנו האבות, אע״פ שרובם הם במעשה, או בפה, הכל להם לתקן הלב, כי כל לבבות דורש ד׳ וכו׳, וזה פי׳ ״ומלתם את ערלת לבבכם״, ודע כי מלת ערלה כבדות, והנה ערל לב, כמו ״כבד לב פרעה״ (שמות ז יד) ״ואני ערל שפתים״ (שם ו יב) כמו ״כי כבד פה״ (שם ד ׳ו״ד), ״הנה ערלה אזנם״ (ירמי׳ ו יו״ד) כמו ״ואזניו הכבד״ (ישעי׳ ו יו״ד)״.

15) עיין (ברא׳ ג כד) ומה שפי׳ שם.

16) ובקצת ספרים לא גרסו תיבת ״הם״.

17) וכן יאמר הח׳ ז״ל יסוד מורא (סוף שער השביעי) ״ויש דברים שהם אמת כמשמעם, גם הם בדרך משל כמו ג״ע ועץ הדעת ועץ החיים, וטעם הכרובים ודומה להם״, ועיין (שער הגמול להרמב״ן ז״ל) ששיבח את הח׳ ז״ל בזה וכתב ״ומה נכבד דבר הראב״ע ז״ל שכתב ״בעץ הדעת סוד ינעם, גם הדברים אמת כמשמעם״.

18) עיין (ברא׳ ב ז) בפ׳ ״ויפח באפיו נשמת חיים״ שפי׳ הח׳ ז״ל ״כי הם יוציאו האויר החם מחום הלב ויביאו אויר אחר״, פי׳ שהוא פועל ב׳ דברים מוציא האויר החם, ויביא אויר הקר, ככה כל אבר פעולותיו הם שנים או יותר, ע״כ יאמרו ״רבים נוצרים״ ובן יאמר בהקדמתו השניה בסוף דרך הראשון ״ודרכי השם בתולדות האדם יורונו דרכים, כי האף שהוא הנחירים נברא בעבור ארבעה צרכים, לנשוב הרוח אל מוח הראש, ולהוריד לחותו, ולהריח בו, וליופי תכונתו״.

19) וכתב רי״ר, עפי״ז גזרתי אֹמֶר בשכבר הימים כי בראש פי׳ לס׳ ויקרא ״מצאנו ברית יחיד לשני דברים״ צריך לקרא ״מצאנו ברית יחיד״ ר״ל מצאנו בריאת אבר אחד לשני דברים ככתוב פה.

1) ר״ל מאזני השכל, או פי׳ דקדוק הלשון.

2) עיין מבוא להלקח טוב או פסיקתא זוטרתא, שהוציא הח׳ ר״ש באבער, ושם בפרק ה׳ מביא מהח׳ המשקוני שחיבר פי׳ על הראב״ע ושם הביא וז״ל ״אמנם לקח טוב ואור עינים שהזכיר הח׳ הראב״ע בהקדמתו לתורה, הנה הם שני ספרים חוברו לפרש התורה, ושניהם מחוברים מלקוטי מדרשי חז״ל מפה ומפה, ובעל לקח טוב, מתחיל בכל פרשה בטוב או בטובה, והוא הח׳ הגדול ר׳ טוביה מארץ מלבות יון ממדינת קסוריא (צ״ל קסטוריא) ולו היום שחברו כתי״ו שנה, ובעל אור עינים מתחיל בכל פרשה באור או באורה, והוא הח׳ ר׳ מאיר, והוא ג״כ ממדינת קסוריא (צ״ל קסטוריא) ולמד לפני ר׳ טוביה רוב ימיו (כי היה תלמידו) וכל זה כפי המקובל דור אחר דור בארצותינו עכ״ד, וע״ז כתב הח׳ רש״ב ״ועתה נבין היטיב דברי הראב״ע בהקדמתו שכתב הדרך הרביעית אשר הלכו בו ספרי הדרוש, הוא הדרך אשר הלכו בה חכמי יון ואדום, והציב לאות את ספרי לקח טוב ואור עינים, יען כי הספרים האלה חוברו מחכמים אשר ישבו בארץ יון והראב״ע אשר חבר חבורו כבן ס״ד שנה בשנת ד״א תתק״כ 1152 לספה״נ (הח׳ הזה אינו מדוקדק עיין תולדות הראב״ע וברשימת ספריו) בערך ל״ה שנה אחרי שחיבר רבינו טוביה את ספרו לקח טוב וכו׳, ושם בפ׳ יו״ד הוסיף הח׳ רש״ב לאמר, ״כי מכל המחברים לא מצאנו אחד שהיה מדבר בגנות דרך הפירוש של רבינו טוביה בלקח טוב, כי אם הראב״ע אשר כתב עליו שהוא מייגע רק לחזור מה שנמצא בספרי הקדמונים ואולם הראב״ע הפריז בזה על המדה״, ולדעת הח׳ צונץ היה רבינו טוביה יליד אשכנז, ועיין ריט״ל צונץ מהח׳ שפ״ר צד 232.

3) וכוונתו שיש דרש שהוא ממש ההיפוך מן דרש אחר.

4) וי״ג ״ואינו מפרש״.

5) והוא דרשם ז״ל (ב״ר פ׳ ח, ב) על פ׳ ואהי׳ שעשועים יום יום (משלי ח, ל) ויומו של הקב״ה הוא אלף שנה שנאמר ״כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול״ (תה׳ צ, ד,), ובג׳ (שבת פח ב) מאמר ר׳ יהושע בן לוי תתקע״ד דורות נברא התורה קודם שנברא העולם, והנה הדרש הזה סותר הדרש הראשון.

6) ובקצת ספרים הגי׳ ״על דרך הסוד הנעלם״, והח׳ ז״ל בשער השמים (פ״א) יאמר ״מה שאמרו חכז״ל שבעה דברים נבראו קודם העולם, ואלו הן התורה וג״ע וגהינם, וכסא הכבוד, וביהמ״ק, ותשובה, ושמו של משיח, ודברים אלו אין ספק אצלי שהם משל עכ״פ, שאם אין כן יתחייב מציאת הזמן והמקום קודם העולם, כי באמרו קודם יורה על קדמות זמני בהכרח, וביהמ״ק יורה על מקום, ואם הזמן והמקום מצוים, הרי העולם מצוי.

7) ר״ל שהתורה קדמה קדימת זמן, כי לא היה זמן קודם בריאת העולם.

8) וכן יאמר בהקדמתו השניה בדרך הד׳, ״ובדרך הדרש כי נבראה קודם העולם יומים שהם שנים אלפים, כי דרשו יום יום, כמו ״כי אלף שנים בעיניך כיום וגו׳ ואנחנו ידענו כי העתים והרגעים מתגלגלים ונעים, והשנים מחברות מחדשים, והחדש מימים כמו שלשים, ואם אין מאורות, אין שנים נספרות, רק הנה נעדרות״.

9) וכן כתב ״בשער השמים״ ״וכן דרש שהתורה קדמה אלפים שנה לבריאות עולם הוא ומשל בענין זה עכ״פ, כי איך יתכן לחבר שנת החמה, או שנת הלבנה, אלא מחדשים, והחדשים מימים, והימים תלוים בתנועת הגלגל, וכיון שלא היה שם גלגל ולא חמה, ולא לבנה, ולא ימים, ולא לילות, האיך נקבעו החדשים, אף כי השנים ?, וכבר נתברר במופת על דעת תורתינו, וגם חכמי האומות המאמינים בחדוש העולם, כי הזמן הוא מקרה דבק בתנועה, והתנועה בגלגל, וגם הוא הזמן נמשך אחר התנועה כהמשך הצל אחר הגוף, והוא מקרה דבק בו, ולפני הגלגל לא יתכן שיהיה זמן בשום פנים, כי זה נמנע מניעה גמורה״.

10) ובקצת ספרים לא נכתב תיבת ״למען״ :

11) וכן יאמר בשער השמים (פ״א) ״ושלא יעלה על לב איש שיהיה שם דבר נברא קודם העולם, שהמציאות הוא ממנו, זולת העצם הקדמון שברא, ויתברך שמו שברא יש לא מיש, ולא, מדבר שקדם״.

12) כי ידע כי טוב הוא לברוא עכשיו.

13) ובקצת ספרים הגי׳ ״גם זאת התשובה״.

14) וכן כתב בשיטה ראשונה (ברא׳ א א) ״ואנשי המחקר מתחלקים, י״א כי הש״י בורא תמיד התורה וכסא הכבוד, ואין להם ראשית זמן, ולא יהיה להם סוף, ואחרים מכחישים הכסא גם התורה, ואומרים כי לד׳ לבדו הוא, וברא את העולם בעת הראויה בחכמתו להברא בה, ואלה לא דברו נכונה״ עיי״ש.

15) ודעת הח׳ ז״ל, שאין האדם שרש יצירתו, והסכים עמו הרמב״ם ז״ל בפ״ג מה׳ יסוה״ת וכן במורה בפי״ב ובפי״ג מה״ג, ועיין (ברא׳ א א) ובביאורי שם (הערה טו) ואולם הרמב״ם בהקדמתו לפי׳ המשניות הלך בדרך אחרת ומה רב הניגוד שהעלה הפך הדעת הזאת, ובמקום שהאריך לבאר מאמרם ז״ל שאין להקב״ה בעולמו אלא ד׳ אמות של הלכה, סיים שם וז״ל ״אך על דרך כלל יש לך לדעת כי כל הנמצאים שתחת גלגל הירח נמצאו בשביל האדם לבד״ אתמהה? ועיין (ברא׳ א א), קרני אור (הערה טז).

16) ר״ל למי שיש לו עינים ולא יראה בעיני השכל נקרא ג״כ עורון.

17) וכן פי׳ רש״י ז״ל (ישעי׳ מ יב) ע״פ וכל בשליש וגו׳.״ומדד בשלישיות, שליש מדבר, שליש ישוב, שליש ימים ונהרות״ ועיין בפי׳ הח׳ ז״ל (תה׳ קז נ) עה״פ ״ומארצות קבצם ממזרח וממערב״, וזה היה לדעת הקדמונים, ועכשיו המים שבימים עם כל הארץ לכדור אחד יחשב, ושניהם נתונים לבני האדם לעבור דרך עליהם ביבשה ובים, ועיין (ברא׳ ג כג) ובביאורי שם.

18) והאהל יוסף גורס ״המסכה״.

19) היא גלגל הלבנה.

20) וכן פה יגרוס הא״י ״המסכה״, ולפי הגי׳ המסבה, הוא מלשון, ״והוא מסבות מתהפך״ (איוב לז יב), וכפי׳ הח׳ ז״ל שפי׳ שם ״שהוא על הגלגל שמתהפך בתחבולות המקום לפעלי בני אדם״.

21) אף כי גלגל העליון, עיין (כוזרי שני וויכוח רביעי מאות קמ״ה והלאה ובפ׳ הג׳ המלכים תה׳ ח מפ׳ ד, עד פ׳ ז).