מיני תרגומא על תורה · בראשית · פרק 1 · פסוק 20

ישרצו המים שרץ. כתב רש״י ז״ל כל דבר חי שאינו גבוה. מן הארץ קרוי שרץ. בעוף כגון זבובים וכו׳. ומה יאמר הרב בפסוק ואתם פרו ורבו שרצו בארן ורבו בה שנאמר בנח ובניו. וכן אשר שרצו המים ראוי לפי הדעת הזו שיאמר אשר שרצו במים וכו׳. ודעת אונקלוס שענין שריצה כטעם תנועה אמר בשרץ וברחש ריחשא דרחיש. ויפה פירש ויקראו השרצים כן בעבור שתנועתם תמידית ויתכן שהוא לשון מורכב יקרא שרץ שהוא רץ. ורמש שהוא רומש הארץ לא ישקוט ולא ינוח. ודע כי כל עוף אשר לו ארבע רגלים יקרא שרץ העוף מפני שברגליו יסמוך וינוע כשרצים ואשר איננו כן יקרא עוף כנף שעיקר תנועתו לעופף. ויהי טעם ושרצו בארץ ופרו ורבו על הארץ. שיהיו מתהלכים בכולה ויפרו וירבו עליה שרצו בארץ ורבו בה התנועעו בכולה ותרבו בה. והוא טעם הכפל שני פעמים ורבו בפסוק. וא״כ נפרש אשר שרצו אשר הניעו והולידו המים. וכן ושרץ היאור צפרדעים וכן ובני ישראל פרו וישרצו וכו׳ ותמלא הארץ אותם. שפרו ורבו וינועו עד שתמלא הארץ לרובם מהם. אבל אונקלוס פתר בשרצו בארץ (בראשית ט׳ ז׳) (וכן שם ח׳ י״ז) ושרצו בארן ופרו ורבו על הארץ) ענין הולדה וְיִתְיַלְדוּן אִתְיְלִידוּ בְאַרְעָא כי הוא עשה לשון מושאל מן השרצים ואתם פרו ורבו כשרצים בארץ ורבו בה. וכן פרו וישרצו (שמות א׳ ז׳) שהיו בתולדותם כשרצים לרוב. עכ״ל הרמב״ן. ועיין רש״י פסחים כ״ד. ומה שהשיגו עליו תוספות ד״ה צרעה וכו׳ מנחש דאמרינן בסנהדרין דף נ״ט: הרומשת זה נחש ע״ש. אכן לפי מ״ש רש״י במכות דף ט״ו. ד״ה צרעה וכו׳ ואע״ג דכתיב בי׳ אשר תרמוש האדמה לשון בריות גדולות הוא ושרץ לשון קטנה נמוכה שניכרת בהלוכה בקושי ונראית כרומשת עכ״ל לא קשה קושית תוס׳ דהנחש אע״ג דרוחש גדול הוא ושייך בי׳ לשון רמש ולא לשון שרץ. אמר המגיה גם לפי לשון רש״י בסנהדרין נ״ט. דהפסוק ובכל חיה הרומשת קודם קללה נאמר דאז גם רגלים היו לו ע״ש לק״מ: