מיני תרגומא על תורה · בראשית · פרק 37 · פסוק 8

הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ, תרגום אונקלוס הֲמַלְכוּ אַתְּ מְדַמֵּי לְמִמְלַךְ עָלָנָא אוֹ שׁוּלְטָן אַתְּ סְבִיר לְמִשְׁלַט בָּנָא כתב הרמב״ן פירש ר״א אנחנו נשימך מלך עלינו או אתה תמשול בנו בחזקה. ויותר נכון לפרש דעת אונקלוס התהי׳ מלך עלינו או שלטון מושל בנו לא תהיה עלינו לעול׳ לא מלך ולא מושל. עכ״ל הרמב״ן: אמנם לכאורה הוזקק ר״א לפרש כך מפני דאיכא למידק ההבדל שבין לשון עלינו שאמרו גבי המלוך תמלך ובין לשון מלת בנו שאמרו גבי משול תמשול לכך פירש עלינו שאמרו היינו מרצונינו הטוב נמליכך עלינו בתמיה או בנו תמשול בעל כרחינו שלא ברצונינו אלא דעתך ורצונך לבדך למשול עלינו בחזקה.

והנה החלוקה הראשונה דתלוי בדעת אחרים כלומר למלוך מרצון האחים זה אין לומר בהחלט גמור ולכך כתיב הֲמָלוֹךְ תמלוך בה״א התמיה. אכן בחלוקה השנייה דהיינו שרצונו למשול בע״כ והוא בדעתו החלטיי גמור לכן כתיב אם משול תמשול בנו. ועל דרך הזה מבואר למאוד דברי אונקלוס הֲמַלְכוּ אַתְּ מְדַמֵּי לְמִמְלַךְ עֲלָנָא כלומר אתה מדמי בדעתך שנשימך מלך עלינו מרצונינו הטוב אוֹ שׁוּלְטָן אַתְּ סְבִיר וכו׳ כלומר סביר בהחלט גמיר [כמו כל מר סבר דאיתא בכל הש״ס] וכן כמה פעמים בתרגום. ובזה נכון הא דהתרגום שינה שאמר מְדַמֵּי ואח״ז אמר סְבִיר אבל לפי׳ הרמב״ן יש לדקדק בזה קצת: