מלבי"ם על ויקרא · אמור · סימן 80

ובא השמש וטהר: הגם שפרשנו שהספרא אזיל בשיטת ר' ישמעאל דמוקי למ"ש "בקדשים לא יאכל עד..יטהר" בהערב שמש, בכל זאת מה שכתוב "והוא צרוע או זב" הוא מאמר כולל לכל צרוע וזב, אף מצורע מוחלט וזב בעל ג' ראיות, רק שעיקר הלימוד הוא במצורע וזב שאינו בעל קרבן, דומיא דטמא נפש כמ"ש בגמ' יבמות (דף עד). ובכל זאת הלא סתם בכל צרוע וזב. ועל כולם סיים שאחר ביאת השמש יטהר לתרומה. ומבואר שאין כפרתו מעכבתו מלאכול בתרומה. ומאמר זה מובא בריש ברכות. והקשה שם וממאי דהיא "ובא השמש" ביאת שמשו ומאי "וטהר" טהר יומא?! דלמא ביאת אורו הוא ומאי וטהר טהר גברא! (פרש"י דלמא ביאת אורו הוא שיאיר השמש ביום השמיני ויטהר האיש עצמו בהבאת קרבנותיו). אמר רבה בר שילה אם כן לימא קרא "ויטהר". מאי "וטהר"? טהר יומא. כוונתם מבוארת על פי מה שכתבנו (תזריע סימן ו') שיש הבדל בין העתיד הגמור ובין העבר המהופך לעתיד. שהעבר המהופך לעתיד מורה על עבר נשלם בזמן העתיד ואם כן אם היה הפירוש שיטהר בהבאת הקרבנות היה לו לומר לשון מבואר במה שיאמר "ויטהר" שהוא ציווי אל מה שיעשה בעתיד, שיטהר את עצמו על ידי הקרבנות. מה שאין כן "וטהר" מורה שיִטָהר ממילא, שכבר יהיה טהור בעת שבא השמש שזה גדר העבר הנשלם, וכמ"ש התוס' דהיכא שאיכא למיטעי צריך לומר לשן מבורר. ומ"ש במשנה ט התבאר למעלה (סימן עח).