כי לחמו הוא: מיותר. וממ"ש "לחמו" בכינוי מבואר שמחשיבו אצלו כלחם ביתו ויוכל לעשותו קמח או סולת וכדומה כמנהגו עם לחמו. וכבר בארנו (ויקרא סימן סט) שבהרבה מקומות לא יבא מלת "הוא", והיה די לומר "כי לחמו". ומלת "הוא" תופס את כולו, שכולו יהיה לחמו ולא ישליכנו לאיבוד. ועיין במשנה (פרק יא דתרומות) ובירושלמי שם צריך עיון קטן. ועיי' ברמב"ם (פרק יא מהל' תרומות הלכה ה). ומ"ש במשנה יב כבר מובא למעלה (שמיני פ' י, אחרי פי"א) ופירושו לפי שהזהיר למעלה על כל הטומאות הזכיר כאן שגם לא יאכל נבלת העוף שגם היא תטמאנו בבית הבליעה ויפסל מאכילת קדשים, וכן פרש"י.
קריאה במקור
מלבי"ם על ויקרא · אמור · סימן 81
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Malbim on Vayikra – Wikisource
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A7%D7%98%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94:%D7%94%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%95%D7%94%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%94_%D7%A2%D7%9C_%D7%95%D7%99%D7%A7%D7%A8%D7%90
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: 91611fc3ecf2ff878e46de493146fa2a76f76f53bd6ba794d6b9bdb8bb338cfd