מלבי"ם על ויקרא · ויקרא · סימן 296

והוא עד: מהר"ש ארקוולטי (בספרו ערוגות הבושם) דעתו ששם עֵד נקרא בו על שם סופו כמו "וטחנו קמח". ואין דבריו נכונים. כי יש הבדל בין "עד" ובין "עונה". ש"עונה" נקרא מצד ההגדה בבית דין ויבוא עמו שימוש הב' (בין אם יגיד אמת או שקר) כמו "איש עונה ברעהו עד שקר" (משלי כה, יח), 'כחשו בפניו יענה' (?), "אם עונינו ענו בנו". אבל שם "עד" נקרא בו מצד שהוא מיועד וכשר לעדות ומצד שהוא המתרה בו, אף שלא יגיד לפני הבית דין. ורק הכשר וראוי לעדות נקרא כן. ואם לאו יכנהו בשם "עד שקר". "עד חמס". "עד כזבים". "עד בליעל". וכיוצא. ומזה הוציאו חז"ל שאם יודעים עדות עד-מפי-עד או קרוב ופסול – פטורים, שעל זה אמר "והוא עד". ובגמרא שבועות (דף לה.) תפס על זה קרא "אם לא יגיד" – בראוים להגדה. ונראה שבמה שהביא מקרא ד"אם לא יגיד" מוסף דאף הפסול מדרבנן (דהלכה כראב"י (בדף לא)), אף שכשר לעדות מן התורה – אין הגדתו מועלת. ובירושלמי אמר ולא בפסולים מנין? "אם לא יגיד" – את שמגיד וחברו משלם ממון וכולי. ע"א בשאמרו לו הרי את מקובל עלינו כשנים, יכול יהא חייב? תלמוד לומר "והוא עד" – כשכשר להעיד עדות תורה. ולכן תפס הספרא קרא "והוא עד" למעט אף שקבלו אותו עלייהו [וכמ"ש באמת הרמב"ן והריטב"א לפרש כן מתניתין. עיי"ש. ועי' בתוי"ט, וצריך עיון].