מלבי"ם על ויקרא · ויקרא · סימן 35

ושחט: הוא פעל סתמי שישחוט מי שירצה. דאין לפרש שסמך על מה שכתב "ואתה ובניך אתך תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח" שכולל שכל דבר הצריך למזבח יהיה על ידי כהן – דאם כן למה באר אחר כך "והקריבו הכהנים" שמבואר שרק מן ההקרבה ואילך מצות כהונה. וזה כוונת הספרא (מובא בזבחים דף לב). [ובאמת לימוד זה מדויק גם משלמים – (ויקרא ג׳:ב׳) "ושחטו...וזרקו בני אהרן", ובחטאת נשיא ויחיד – (שם ד) "ושחט..ולקח הכהן". רק פה מפורש יותר שתחלה אמר "וסמך..ושחט" בלשון יחיד, ואחר כך אמר "והקריבו בני אהרן..וזרקו" בלשון רבים, ובהפשט ורחיצה חזר ללשון יחיד – ללמד שאין צריך בני אהרן. ומלבד זה הדבר מפורש בקבלה כמו שכתוב "כי אם הלוים אשר רחקו מעלי..המה ישחטו את העולה ואת הזבח לעם" (יחזקאל מד, י-יא), "כי הטהרו הכהנים והלוים...וישחטו הפסח לכל בני הגולה" (עזרא ו, כ), "והלוים על שחיטת הפסחים לכל לא טהור" (דה"ב ל, יז), "ויאמר ללוים...ושחטו הפסח" (דברי הימים ב לה, ג-ו), "והלוים על מחלקותם וישחטו הפסח" (דברי הימים ב לה, י-יא) – מבואר שהלוים היו השוחטים יען שהם היו אומנים ומומחים. ומזה זכר למה שכתבו התוס' בקידושין (דף עב) דאף על גב דעבדים שוחטים, לכתחלה לא עבדי כי אם מיוחסים.] וכן אין לומר שפעל "ושחט" מוסב על "וסמך", ר"ל שהבעלים ישחטו – דהא במלואים, אהרן ובניו היו הסומכים, ומשה שחט. וזהו שלמדו שהשחיטה כשרה בזרים בנשים וכולי... ומה שכתב ובטמאים, עיין תוס' זבחים שם ובחולין דף (ב:). ובמנחות (דף יט) מקשה, לר' שמעון דסבירא ליה וא"ו מוסיף על ענין ראשון ויליף שחיטה בזרים מהקישא דסמיכה – אי מה סמיכה בבעלים אף שחיטה בבעלים!. ומשני, גלי רחמנא בפרו של כהן גדול ביום הכפורים "ושחט את פר החטאת אשר לו" – מכלל דבעלמא לא בעי בעלים. ותירוץ זה לא יספיק למאן דאמר ביומא (דף מב) שחיטת פרו בזר כשרה. ונראה דשם רצה ללמוד קל וחומר מזריקה שכשר שלא בבעלים ודחה דאין דנים אפשר משי אפשר, וזה רק לשיטת ר' שמעון שכן הקשה אליביה גם כן בהוריות (דף ו:) ובתמורה (דף טז:) וכי דנים אפשר משאי אפשר; אבל אחר שהרמב"ם (פרק טז מהל' מעה"ק ה"טו) פסק כר' אליעזר דסבירא ליה במנחות (דף פב:) וביבמות (דף מו) שדנים אפשר משאי אפשר, כן סבירא ליה לבית הלל ביבמות (דף סא) – ידעינן זאת מקל וחומר מזריקה.