הרחב דבר על ויקרא · פרק 3

והיינו דאי׳ בשבת פ׳ שואל אר״י מקדיש אדם פסחו בשבת וחגיגתו ברגל. וקשה לכאורה אמאי נקיט ר״י חגיגה יותר מעולת ראי׳ דקיי״ל כב״ה דקרב ביו״ט. אלא כמש״כ דעולה אסור להקדיש בערב הרגל מש״ה פשיטא דמקדיש ברגל. שהרי א״א לעשות מבע״י. אבל פסח וחגיגה דהויין שלמים ס״ד דהוי אפשר לאקדושינהו מבע״י וא״כ אסור להקדיש ברגל קמ״ל דשרי. ומתיישב בזה הא דאי׳ בביצה ד״כ ת״ר מעשה בהלל הזקן שהביא עולתו לעזרה לסמוך עליה ביו״ט חברו עליו תלמידי שמאי הזקן א״ל מה טיבה של בהמה זו א״ל נקבה היא ולזבחי שלמים הבאתיה כו׳ והי׳ שם זקן אחד ובבא בן בוטא שמו והביא כל צאן קדר שבירו׳ והעמידן בעזרה ואמר כל מי שרוצה לסמוך יבוא ויסמוך. וכבר תמהו ע״ז שהחל בעולה ושלמים וסיים בסמיכה והרי תרי מילי נינהו. אבל הענין דבימי הלל ושמאי עוד לא נחלקו אלא על הסמיכה כדתנן בחגיגה פ״ב ושמאי ס״ל דא״צ תיכף לסמיכה שחיטה ואפשר לסמוך מבע״י. וכשראו תלמידי שמאי להלל שמביא עולה והמה ידעו שמעולם אינו מקדיש עולה אלא בעזרה א״כ ע״כ סומך ג״כ ביו״ט והשיב שלמים היא ואתמול הקדשתיה וסמכתי עליה: