מחוקקי יהודה קרני אור · בראשית · פרק 1 · פירוש 2

[ב] וכן כתב רא"ב בנמוקיו למכלל, אעפ"י שמשקל הזה ר"ל פעלית על הרוב סמוך, יש מהם שאינם סמוכים אכן עם אותיות בכ"ל הנקודות בשו"א הם תמיד סמוכים, לכן מלת בראשית היא סמוכה לעד לעולם לא בעבור התי"ו שבסופו, רק בעבור שו"א הבית, מדלא כתיב בָראשית הבי"ת קמוצה כמו בִראשונה שהוא בלתי סמוך, והרמב"ם והרמב"ן והרד"ק ז"ל ועמהם שלמים וכן רבים שמלת בראשית אינה סמוכה וכן ת"א בְּקַדְמִין בֳרא ולא תרגם בְּקַדְמִיתָא, כי "בקדמיתא" הוא התרגום של בָרִאשׁוֹנה, ובקדמין הוא התרגום של בראשית, וסובר כי "בראשית ברא" הוא הכלל, ואח"כ בא הפרט ואמר בתחלה בדרך כלל, שבראשית כל הדברים הוציא הקב"ה את השמים וצבאותיהם, והארץ ומלואה מן האין גמור, ומאפיסה מוחלטת אל היש, וכן מעיד לשון "ברא" שהוא לשון הוצאות יש מאין וכתב רבינו בחיי שזהו גם דעת ר' נחמיה (תנחומא סי' א' הוצאות הח' רש"ב) וכן איתא (ילקוט ברא' רמז וי"ו) שהביא בשם התנחומא, ובתנחומא שלנו לא נמצא זכר מזה. ועיין (ביהמ"ד חדר חמישי צד 155 הוצ' הח' יעללניק) בלקוטי מדרשים שהביא הפלוגתא דר' יהודה ור' נחמיה, והביא ג"כ ממדרש תנחומא, שביום ראשון נברא כל העולם, והביא המשל למה"ד, לאדם שזרע ששה שעורים בבת אחת זה יצא ביום ראשון, וזה בשני וזה בשלישי, וכן כולם, וברור דעת ר' נחמיה במשל הזה, כי החומר שממנו היה הכל נברא ביום א', ואח"כ נבראו כל הנבראים בששה ימים מחלקי החומר, כל אחד ואחד ביומו, וזהו שכתוב (תה' ל"ג ט') "כי הוא אמר ויהי" ביאר כי הכל היה באמירה ובהויה אחת, ואח"כ צוה דבר יום ביומו, והעמיד הדברים והוציאם לפועל, וכן הוא דעת הרמב"ן ז"ל, ומחלוקת אלו החכמים, כי דעת ר' יהודה כי כל כח וכח נברא ביומו, ודעת ר' נחמיה כי כולם נבראו ביום ראשון מקובצים, ור"ש ן' מלך כתב שמלת "בראשית" הוא להרחבת הלשון, כי לא יאמר ראשית ואחרית אלא בזמן, והזמן לא היה אלא עם התנועה, והתנועה והזמן הן כאחת, והתנועה היתה במסבת הגלגלים, והזמן שהיה קודם מלאת יום אחד. הוא הרגעים והשעות: