[יג] מנהג המצריים היו בימים הקדמונים לתת מתיהם בארון עץ, שהיו גונזים מתחת לארץ, והיה המת נשאר שם מעומד, ובארון מחוץ היה חקוק תואר פני המת, והיה הארון מעצי שקמים, שהמצרים קוראים תְאֵנָה של פרעה, ויש ג"כ ארונות של אבן, ושם היה הגניזה לעולם, אבל ארונו של יוסף לא היה אלא לפקדון עד צאתם משם, ואופני החניטה היה אצלם כסדר הזה, הוציאו כל מעי המת רחצוהו זכוהו במים, מרקוהו ביין תמרים וחנטוהו בכפר ביטום (ברעגוואכס) במור וקציעה ונתר ונתר, המוח הוציאו החוצה בכלי ברזל כפוף דרך החטם, ומלאו אחרי כן פנימות הגלגלת במיני סמים הנזכרים וישובו ויטהרו את המת כלו ברחיצה ושטיפה חתלוהו בסדיני שש וקשרו אבר אבר לבדו, משך ימי החניטה ארבעים יום, החנוט הושם בארון עצי שקמים, ואולי נעשה בדמות אדם, עתה לא קברוהו בניו או קרוביו, כי אם שמרוהו בביתם והוא עומד נשען בקיר הבית ימים רבים, החניטה מנעה שפע הרקבון והבאשה מן המת, והוא עמד בעינו דורי דורות, ועד היום הזה יש לנו חנוטים באים ממצרים אלינו שחורי המראה, וקשים כאבן ושמורים בתמונתם (בכוה"ע שנת תק"ן צד 60):
בעזה"י תם ונשלם ספר בראשית.
בעזה"י תם ונשלם ספר בראשית.