מחוקקי יהודה קרני אור · בראשית · פרק 1 · פירוש 109

[קט] שם "אור" (ליכט) ע"ש שיורה כחץ זקים וניצוצות, שהן סבות הראות, והן הולכים ג"כ על קו ישר, וממנו שם "נר" בנו"ן נפעל הנאמר על אותו הדבר שיש לאור אחיזה בו, כמו שמן, שעוה, וחלב, כל שיודבק בו האור יקרא "נר" שהוא מה שנפעל מן האור, ואמר נאור אתה אדיר (תה' עו ה) כלומר משופע באור וע"מ קדוש וברוך, ובמ"ם מפעל "שמן למאור" (שמות כה, ו) "המאורות הגדולים" והוא מה שנעשה לתת אור על מה שחוץ ממנו, ולפיכך אין זרות במה שקרא ללבנה "מאור" כי אעפ"י שאין לה אור מצד עצמה כ"א אמנם מה שמקבלת מן השמש, מ"מ מה שהיא שליח להולכה ולתת אור השמש על הארץ, כבר יצדק בה שם "מאור" בשהיא עושה פעולת האור שמאירה על הארץ (רש"פ) והנה הכלים או האמצעיים המקבלים את האור, כדי שיוכל להאיר נקראים "מאור", וכן כאן גזר השם שיתהוו כלים מוכנים בטבעם לקבל את האור שנברא ביום א', באופן שיוכל האור להתדבק בהם ולא יתפרד עוד מהם, והם השמש והירח שניהם נקראו מאורות, לפי ששניהם קבלו את האור, ומאירים על ידו, אלא שהשמש קיבל עצם האור בתחלת הבריאה והתאחז בו האור להתקיים לעולם, כי אין שמש בלא אור, אבל הירח הוא גוף עכור בעצמו, ואינה מקבלת אור השמש כ"א, בהיותה מנגד לו, לכן נקראת המאור הקטן לערך השמש שהוא המאור הגדול, (ובס' תה' עד, טז) כתוב "לך יום אף לך לילה אתה הכינות מאור ושמש" קרא לירח לבדו "מאור" לפי שהוכן לקבל אור השמש, ועל ידו יגיה בחושך: