גור אריה על ויקרא · פרק 6 · פסוק 14

אפיות הרבה אחר חליטתה כו'. דבפרק התכלת (מנחות נ ע"ב) יליף ליה דאופה תחלה ואחר כך מטגן, דכתיב "תופיני" – 'אפיה נאה', והיינו על כרחך שאופה תחלה, דאי מטגנה ואחר כך אופה, לא היה זה אפיה נאה, דהיה משחיר מפני השמן והמחבת (רש"י שם). ומה שפירש רש"י "תופיני" אפיות הרבה, הוא לפי פשוטו, רק שדרשו דאופה תחלה, דאם לא כן, לא לכתוב "תופיני", דהא בקרא כתיב שאופה אותה ומטגנה, ולמה הוצרך זה, ולכך דרשו 'תאפה נאה':

מלמד שטעון פתיתה. והא דתנן בפרק אלו המנחות נקמצות (מנחות עה ע"ב) מנחת ישראל קופל אחד לשנים ושנים לארבע ומבדיל, מנחת כהן קופל אחד לשנים ושנים לארבע ואינו מבדיל, פירש רש"י (שם) קופל כדי לקיים מצות פתיתה. מנחת כהן משיח לא היה מקפלה, משמע דאין כאן מצות פתיתה כלל, הא התם בגמרא (שם) קאמר דווקא דלא היה קופלה לארבע, אבל אחד לשנים היה קופל, והא דאמר כאן 'מלמד שטעונה פתיתה', היינו שהיה קופלה לשנים, וזהו מצות פתיתה דידיה:
אבל קשיא, דרבי שמעון קאמר (שם) מנחת כהן ומנחת כהן משיח אין בהם פתיתה שאין בהם קמיצה, והרי כתיב כאן "מנחת פתים", ותירץ הרא"ם דאף רבי שמעון מודה שהיה מקפלה לשנים, ולא פליג רבי שמעון רק אמנחת כהנים, דבעי לתנא קמא [קופלה] לארבע, וקאמר רבי שמעון דאין בהם פתיתה, [ולכך קופלה] רק לשנים, דגבי מנחת כהן משיח ומנחת כהנים לא כתיב (לעיל ב, ו) "פתות אותה פתים", לכך לא בעי [קופלה] לארבע. ואין להקשות דהא רבי שמעון קאמר שאין בהם פתיתה מפני שלא היתה נקמצת, ומאחר שטעמיה דרבי שמעון דלא היה בה קמיצה, אם כן קפול נמי לא בעי, דאין זה קשיא, דטעמיה דרבי שמעון דכיון דאין צריך קמיצה למה יהיה מרבה בפתיתה, כי רבוי פתיתה כדי לקמוץ, אבל פתיתה בעי, דהא "פתים" כתיב בה: